לדקלה

"אחי, אתם שניכם מדברים שטויות, הסרט הכי טוב של טרנטינו היה
רומן על אמת, אמנם טוני סקוט היה הבמאי, אבל טרנטינו כתב את
התסריט וזה הסרט הכי טוב שלו נקודה!".

"נדב, אתה מוכן להקשיב לי שניה" אסף התחיל. ישבנו מול
האוניברסיטה בדירה שלו, לחנוך את הדי.וי.די במראתון סרטים,
אצלי בבית לא הייתה אפילו טלוויזיה והוא הפך את הוידיאו למדף
בשביל הדי.וי.די.

"תסתכל, על זה בצורה הזאת, איזה סרט הקפיץ את טרנטינו, על
איזה סרט דיברו אז, על איזה סרט מדברים עד היום, ותבין שספרות
זולה הוא הסרט הכי טוב שלו".

"עזוב אותך אין לי כח להתווכח עם אנשים כמוך", התחלתי
להתעצבן, לא היה לי כוח לעוד ויכוחים היום "מה זה ספרות זולה?
הקאמבק של טרבולטה, המונולוגים של סמואל ג'קסון, השאלה מה נמצא
במזוודה או השיחות על המבורגרים, איפה הסרט כאן? תגיד לי איפה
הסרט, זה סתם שברי עלילה שמשודרים ברצף לא הגיוני, בכלבי
האשמורת עוד היה לזה איזה סדר. כאן כל קטע עומד בפני עצמו,
הקטע הטוב היחידי שאני מוכן להסכים אתך עליו הוא שג'ון טרבולטה
מסתובב במכונית ונפלט לו הכדור הזה שמפוצץ לילד את הראש, זה
הקטע היחידי שגרם לי לצחוק בסרט. חוץ מזה וואלה, כל הסרט זה
מופע פרסום אחד אדיר של טרנטינו שאומר לעולם כמה הוא במאי
גדול. לעומת זאת רומן על אמת בנוי מכל החלקים הנכונים. בחור
שעובד בחנות למכירת חוברות קומיקס ורואה סרטים של ברוס לי ביום
הולדת שלו, יותר קאלט מזה כבר שום דבר לא יכל להיות, הסצנה שבה
כריסטופר ווקן כמאפיונר איטלקי דופק לאבא כדור בראש בתוך
הקרוון הייתה פשוט מדהימה.". ניר נשען אחורה על ספה, מתעלם
לחלוטין מהויכוח שלנו, הוא כירושלמי בטוח שכלבי האשמורת זה
הסרט, והשאיר אותנו להתווכח על שטויות.

הבטתי בשניהם, אסף וניר, זה מפתיע איך אנשים שגרים ביחד
הופכים להיות כל כך דומים, הם ישבו שניהם על הספה הארוכה,
נשענים אחורה, ניר מוזג לעצמו גולדסטאר לכוס ואסף מעשן
ווינסטון לייט, שניהם עם זיפים של כמה ימים, העברתי יד על
הפנים החלקות, הזיפים עדיין לא התחילו לצמוח, הכל עדיין טרי כל
כך. היא לא אהבה לראות אותי לא מגולח, כשבאתי אליה עם זיפים
זכיתי בפרצוף חמוץ וכשבאתי מגולח קיבלתי נשיקה, התחלתי להתגלח,
הייתה לי בררה, אבל היום אני מעביר את היד על הפנים מחכה
לזיפים שיצמחו.

אסף התקשר מוקדם יותר שאל מה אני עושה, הוא לא רצה לראות אותי
נשאר לבד בבית ביום כזה, ניסיתי להסביר לו שאני עייף, אין לי
כוח, אבל הוא התעקש. קפצתי אליו, חשבתי שנעביר ערב בשיחת
גברים, קצת סיגריות כוס בירה, ושיחות על זיונים במקום זה אנחנו
יושבים בבית מדברים על חברות לשעבר ומריצים סרטים של טרנטינו,
פאקינג נשים הפכנו להיות, פשוט יושבים בבית ומרכלים, טוב
שאנחנו לא רואים את בתולות הים ואוכלים גלידה מקופסה, אבל בקצב
הזה, זה נראה כמו השלב הבא. כריסטיאן סלייטר, מסביר לבחור
במסעדת המבורגרים, כמה דברים על אלוויס המלך, בזמן שחברה שלו
חוטפת מכות רצח במקלחת, נלחמת בפותחן בקבוקים באדם גדול פי
שתיים ממנה, אתה יודע שהוא יספיק לחזור בזמן אבל אתה רוצה
לראות אותו עושה את זה כבר, הוא ממשיך לדבר, היא חוטפת מכות
נזרקת מצד לצד במקלחת הפרצוף היפה שלה לא מפסיק לדמם, התסכול
הזה הורג אותי.

אהבנו לשבת ביחד, בסלון בבית שלה, יושבים מול הטלוויזיה הראש
שלה נשען על הרגליים שלי, לשחק לה בשיער, בדרך כלל היא הייתה
נרדמת אחרי כמה דקות, משאירה אותי לבד. אלה היו הרגעים שלי,
היא כל כך קרובה אלי, ועם זאת אני עם עצמי פנוי לחשוב, אצלי
בבית בלי מכשיר טלוויזיה, נשארתי לשתוק, והיא בשתיקה משלה
התרחקה.

"אחי, מה אתה מבואס" התחיל אסף, "אין דבר שהזמן לא יכל לרפא,
הנה תראה אותי...".

הנה הוא מתחיל עם עוד ספור אהבה ישן, אצלי הזמן רץ לאט יותר,
כמו בסצנה מסרט של ג'ון וו, הכריות מתעופפות באוויר יריות מכל
הכיוונים, שוטר צונח פצוע על הספה בסלון לתוך ענן של נוצות,
הנה אני רואה אותם הולכים יד ביד על החוף לידם ילד קטן. חוץ
מטרנטינו מי זוכר היום שלא ככה נגמר התסריט המקורי, אנשים
רוצים לראות סוף טוב, חופים שקיעות זוג מהלך יד ביד.  בינתיים
אני כאן מלטף את הפנים, מכניס עוד סרט למכשיר, מחכה לזיפים
שיצמחו לזמן שירפא את הכל, לסוף הטוב שלי, מעניין אבל מה הם
חושבים על ג'קי בראון?