המוזה היפה שלי יושבת לידי בחדר, צוחקת עלי בראותה אותי מתאמצת
כל כך  להקיא את רגשותיי  על דפים שהיו פעם לבנים ועכשיו יש
בהם אוסף של שטויות שכתבתי, שאפילו אני מתביישת לקרוא אותם
שנית. אני מגניבה אליה מבט ואני שמה לב שהיא בכלל לא מרוכזת
בי. היא מסתכלת על עצמה במראה, עושה לעצמה פרצופים של בן אדם,
ספק מרוכז, ספק מרוגז ופתאום אני מבינה, היא מחקה אותי...
אני צובטת אותה קלות ומחייכת את חיוך מיליון הדולר שלי, בתקווה
שהיא תבין שאני כאן במשבר ותזרוק לי עצם או איזה משפט מחץ אחד
או שניים. אבל היא מחליטה להתעלם.
אז אני מרימה ידיים ומאיימת לא לכתוב שוב אף פעם. כנראה
שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבה כי היא הסתובבה בפתאומיות ותקעה
בי מבט שלא ניתן לפספס את משמעותו-היא מרוצה. כנראה שנמאס לה
לעזור לאלה שלא יכולים לעזור לעצמם, אז היא החליטה להביס אותי
סופית, לגרום לי להפסיק לכתוב..
לאחר שהבנתי את משימתה הזדונית, החלטתי שאני לא אתן לה לנצח
ושאני אכתוב גם בלי עזרתה. כשהמוזה הבינה שאני לא מתכוונת
להתייאש כל כך מהר, היא העלתה על פניה מבט משועמם ושוב חזרה
לעשות פרצופים לאותה מראה מסכנה.
או.קיי. החלטתי לכתוב... אבל על מה? המוח שלי ריק... המוח שלי
ריק... המוח שלי ריק...
אני יודעת מה לעשות , מצאתי פתרון! תמיד אומרים ששוקולד  עוזר
לריכוז, אז אם אני אצליח להתרכז אולי ייצא לי משהו נחמד...
תראו לאיזה מצב הגעתי -אני כבר לא מצפה שייצא משהו מדהים. אני
מוכנה להסתפק במשהו נחמד-פתטית שכמותי.          
אז הבאתי לי שוקולד (קינדר כמובן-גם שוקולד וגם הפתעה) וברגע
שהתחלתי לקלף את עטיפת הכסף שלו, המוזה עצרה את  התעסקותה מול
המראה ופנתה אלי או יותר נכן לעבר השוקולד שלי ונעצה בו מבט
זימה. המוח שלי עבד מהר באותן שניות גורליות והחלטתי לתת לה את
הביצת קינדר שלי כמחווה של רצון טוב, בתקווה שהיא תחזיר לי
בגמול של רעיון נחמד לסיפור או לשיר... צפיתי בה בעודה אוכלת
את השוקולד וראיתי את העיניים הנוצצות שלה כשהיא פתחה את
ההפתעה חשבתי -טוב עכשיו זה הרגע, עכשיו היא תזרוק לי רעיון...
אבל כלום! הכלבה לא עשתה כלום! לא רעיון ולא חצי רעיון... היא
ניגבה את שפתיה עם ידה וחזרה לאותה מראה מעצבנת שהצטערתי שבכלל
קניתי אותה .
עכשיו היא עברה את הגבול. לא מספיק שהחוצפנית  הזאת קוראת
לעצמה המוזה שלי,היא גם יושבת לידי בחדר ומוציאה אותי מריכוז,
היא גם מחקה אותי (בצורה די מוצלחת אני חייבת לציין) גם לא
עוזרת לי ולא נותנת לי שום רעיון או משפט מחץ מסריח אחד ובנוסף
לכל אלה היא אוכלת את השוקולד שלי ולוקחת את ההפתעה שלי ?!
הרגשתי איך הדם שלי רותח מבפנים. הסתכלתי עליה במבט רצחני
והחלטתי שהעולם לא צריך את המוזה שלי. אני בטח לא אתגעגע
אליה.
אז לקחתי את הגרזן שתלוי לי על הקיר בין שאר כלי הנשק שאספתי
עם השנים, התקרבתי אליה מאחורי גבה ולפני שהגרזן הכה את מכתו
הראשונה, ראיתי דרך המראה את מבטה הספקני והמגחך, באותה שניה
נשמעה המכה הראשונה... הראתי לה שיש לי אומץ, ואז נשמעה המכה
השניה והשלישית ואז כבר היו לי חתיכות של מוזה בכל החדר, על
פניי ועל הבגדים שלי. אספתי מהר את כל החתיכות לתוך שקית זבל
וקברתי אותה בגינה.
אז אם יום אחד תראו כלב חופר באדמה ושניה אחר כך מתיישב עם דף
ועט וכותב לעצמו סיפור, אל תתפלאו. כנראה שזרקו לו איזה עצם או
שהמוזה נחתה עליו...