עמדתי מעל הקבר. כולם כבר הלכו, חוץ ממני. היינו שם, רק אני
וחתיכת שיש עם חריטה. "שירלי חן, בשקר נולדה ובאמת מתה, אוויר
לעפר ואבק כוכבים לאבק מלחמה". המילים לא נחרטו שם באמת, אלא
רק בעיניי. ובכלל, מדוע שיכאב לי מותה של דמות דמיונית? לא
ידעתי את התשובה. פשוט ישבתי ליד הקבר. לא בכיתי, אסור היה
לבכות, אסור היה להראות להם שאכפת לי, לאף אחד, כי יכאב להם אם
יבכה, אם אני, שצריך תמיד להיות אדיש, כדי שאף אחד לא יידע
שכואב,  כדי שיידעו שהם לא צריכים לדאוג לי, כי הרי אני לא
נפגע, אף פעם. טיפת גשם פגעה בזכוכית משקפי השמש שלי. למה
לבשתי אותם? לא ממש יודע, הרגשתי שזה נועד לסגור מעגל. הרי
העיניים הן החלון לנשמה, ולמה לי להראות לה את הנשמה שלי? הרי
היא מתה. החלקתי את ידי על השיש הקר והרטוב. העולם כולו הרגיש
את זה. הגשם היה מלוח, כמו דמעות של מלאכים, על מנת לכסות על
הכאב שלי, על מנת שלא אצטרך לבכות, לשבור את האמון שנתנו בי.
הרוממתי לאיטי, הבטתי אל האופק האפרורי. הרגשתי יד על כתפי.
"בוא" אמר לי יניב. "זה נגמר". "כן" הסכמתי. "אבל יש עוד דבר
אחד שאני צריך לעשות. לך, אני אבוא" אמרתי. הסתובבתי אל הקבר,
מביט למטה במבט שפעם הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן לשירלי, בוז.
ירקתי על הקבר. הרוק התמוסס במים המטפטפים על הקבר. "מלאך שלי,
כן בטח..." אמרתי לעצמי וללילה. הלכתי בדרך הביתה. הוצאתי את
הדיסקמן והדלקתי אותו. זה היה רגע קשה, אבל היה משהו שהייתי
חייב לעשות, לשמוע משהו שאוכל להזדהות איתו. הקול נשמע בצידן
השני של האזניות "זה סיפור על ילד רחוב שלא למד לאהוב. למד רק
ללכת מכות ולגנוב, כי אין כבר אנשים טובים באמצע הדרך,
ההפך..." יצאתי מבית העלמין. יניב עמד שם. "בטח עכשיו אתה
מצטער שהכרת אותה" אמר לי. "ממש לא" אמרתי. "אני רק מצטער שמי
שהכרתי הייתה מי שקבורה שם, ולא אותה, אבל מילא, לעזאזל איתה,
טוב לי יותר בלעדיה". אמרתי. הרגשתי בפעם הראשונה שאני לא
מסוגל יותר לעצור את עצמי. דמעה מצאה דרכה אל עיני. שמחת על
הגשם, על כך שאי אפשר יהיה לראות אותה, הרי ידעתי שאני משקר,
שלא טוב לי יותר בלעדיה, אבל אין דרך אחרת, וכך נועדו הדברים
להיות. "להתראות, העלמה חן" אמרתי לעצמי בשקט והלכתי הביתה,
להמשיך בחיים...