המדורה דלקה בשקט כמעט מפחיד. זה היה מוזר, איך כולם שתקו
מסביב. השטן נפנפה בזנבה במהירות הולכת וגוברת, כאילו היא מנסה
לעוף באוויר.  השני עמד ורחרח את האוויר. משהו גדול עמד
לקרות.
הצבע של השמיים סגול היום, היא חשבה לעצמה בשקט. היא שכבה על
הגב ליד המדורה ובהתה בשמיים בלי למצמץ אפילו. היה לה הבזק של
עצמה עפה בשמיים ומזדיינת עם הכוכבים, והיא עצמה את העיניים
ונאנחה לא מספיק בשקט. כולם הביטו עלייה בפתאומיות. מישהו גדול
עמד לקרות.  היא השתעלה והתיישבה, מודעת  לכאב שבגרגרי החול
שנכנסו לתוך החתכים החדשים שלה ולבקבוק בירה שהושט לעברה. היא
אוהבת את זה אבל שונאת את הטעם. היא לוקחת שלוק, רוכסת את
המכנס ובהה בחורשה הקטנה שנמצאת ממש לפנייה. מישהו שפך עוד נפט
למדורה, אבל האש לא מחממת אותה כבר שנים.  צמרמורת קור עוברת
לאורך עמוד השדרה שלה. כל פיסות המתכת הקטנות התקועות בעורה
כואבות כמו חרבות שלמות. משהו גדול עומד לקרות. היא מרימה את
היד ומצביעה על האור הקטן שבוהה מתוך החורשה עם הבקבוק שלה.
"יש שם אור קטן."
השטן מרימה את ראשה ומביטה בה.  השאר מצטרפים כמו מריונטות.
"באמת." היא מתעקשת. "אור קטן, כמו פנס, כמו שיש לילדים קטנים
שמפחדים מחושך."
השטן בוהה בה בשעמום, ואז הופכת את כפה ומתחילה ללקק אותה.
השני נוהם, אל החשכה, לא אליה.  
"מה את חושבת" אומר מריונטה מספר שתיים. הוא שותה קורונה,
לעזאזל. רק אותה דופקים עם קרלסברג. "יש שם משהו?"
השטן שבין רגליו נוהמת לעצמה בשקט, וממשיכה ללקק.
"אפשר לבדוק, לא?" היא מרגישה שהיא מתאמצת מדי לשכנע אותם
בהרגשה הזאת. משהו גדול עומד לקרות. "מה התאריך היום? מעגלי
פיות, מקריבי קורבנות וכאלה. אולי אפילו נמצא עוד-עוד אנשים-"
היא משתנקת כשהשטן מביטה בה "כלומר-עוד אנשים-כמונו."  
"אם יש לך ביקורת על מהעגל, תגידי אותה עכשיו!" זורק לה
מריונטה מספר שלוש. מריונטה מספר ארבע מרימה את ידה ומשתיקה כל
תגובה.
"אחותי," היא אומרת בהטעמה, "מעולם לא הבעת התנגדות לדרכינו."
"אינני מתנגדת! אני פשוט-"
"לא ארצה להענישך. כוחותייך" היא מתווה סביבה מעגל קטן, נלעג
כמעט- "אינם מוטלים בספק."
"רק רציתי לראות מה יש שם." היא אומרת בשקט, מובסת.
"'את רצונך דכא ואל הוראותיי הישמע'." צוטטה הכוהנת. "האם את
מטילה ספק במה שידוע לך? חושייך לא ישקרו לך, אחותנו!"
הם לא רוצים לדעת, הבינה פתאום. הם אינם רוצים לשמוע את האמת.
משהו גדול עומד לבוא.
היא הנהנה והתיישבה.
רבע שעה אח"כ היא הלכה ברחובות השוממים של הכפר המוזר הזה שלה.
היא הסתכלה מסביב. פחד לא הרתיע אותה כפי שאש לא חיממה את העור
הלבן, הנע, הארוך שהיא. היא מיששה את התליון שנצמד לגרונה
ונשמה עמוק. על  קיר של בית הודבקה מודעת אבל. היא עצרה וקראה
אותה. מישהו מת בבית הזה.
בפעם הבאה שתיקח נשימה ימות מישהו מיריית אקדח, מידיו של אדם
שעבד אתו. שישים אחוז שהאישה היא הקורבן. ואם מסתכלים על
סיכויים לאונס, המספרים גדלים. לשנייה מטורפת אחת היא עוצרת את
נשימתה, קוראת לעילוי נשמתה שלה, לרחמיה של השטן על האישה.
בצחקוק חרישי נשמה עמוק עמוק עמוק, ממלאת את קרביה באוויר.
רחמים! לא נשמע כדבר הזה. רחמיה של השטן?
ולפתע היא מאוד מודעת לנוכחותה של השטן, היושבת בשלווה עילאית
מאחוריה, זנבה מגולגל סביבה. היא עוצרת את הרעד מהרוע התמידי
שקרן ממנה, מסתובבת ונכנסת אל החורשה.
לוח בטון גדול ולח מונח שם. השטן רצה במהירות ומרחרחת אותו
בחדווה. היא מתקרבת אליו בשקט, ואז היא קולטת מה הכתים אותו
ביעילות כזאת.
דם אנושי.

היא מנסה לעצור את עצמה מנסה לשלוט בדחפים שהוחדרו לתוכה כפי
שהפירסר מחדיר את המחט לעורה, מנסה למנוע מעצמה את העונג,
וברגע הבא היא רצה שם, מתגלגלת בדם, ניביה מתארכים מחדש, עורה
הערום מצטמרר מכל טיפת דם חדש, נקי, שנספגת בו. היא צוחקת,
צורחת, בוכה מרוב אושר אל ביתה. היא שותה ומלקקת, מתפלשת,
מתמרחת, מתנקה.

היא מאמינה שוב.

המשך יבוא, כנראה.

במחזהו של גתה, פאוסט, בוחר השטן דמות פודל שחור. כאן מבוססת
דמות השטן על כלבת פודל מתוקה להפליא ששייכת לידיד שלי בשם
לוציפר