18.12.02
פרק ראשון
נולדתי בבוקרסט שברומניה, ב-11.12.55 בשעה אחת בצהרים בדיוק.
נולדתי נכה CP [שיתוק-מוחין.] וזה עקב רשלנותו של המיילד. 12
שעות
לאחר לידתי, כבר ידעו שמשהו לא כשורה איתי. הייתי צריכה
להיוולד
בניתוח קיסרי במקום בלידה רגילה ועוד להניח לאמי לחכות 5 ימים
בבית-חולים, כשהמים ירדו לה והם לא עשו דבר לזרז את
צירי-הלידה.
כשהייתי בת חצי שנה, לקח אותי אבא לפרופסור שלו שיבדוק אותי
ויאמר להם מה יעלה בגורלי. הוא הסכים לבקשה מוזרה זו של אחד
הרופאים הצעירים שלו. בדק אותי ואמר:
"היא תלך,אך לא כל-כך טוב.
היא תשמע,
היא תדבר,אך לא כל-כך טוב.
היא תיהיה חכמה.
אך היא לעולם לא תשתמש בידים שלה".
איך לכל הרוחות, הוא יכל לדעת כל-כך במדוייק? לא ידוע לי עד
היום.
בעצם הייתי "בסדר" בתור ילדה. עקשנית נורא, אך חמודה ומתוקה.
היה לי מצב-רוח טוב והייתי חביבה אל כולם. טוב, זה לא היה קשה
במיוחד, שכולם ניסו לרצות אותי ואת רצונותי. איני זוכרת את
שנותי
ברומניה, ששם נולדתי. וגם איני זוכרת את הצריף שליד נהריה, מה
שאני כן זוכרת, זה את הצחוק שלי, ומיד אחריו בום ! וכאב נורא
בראש.הייתי בת 4.5 אז, אחר-כך סיפרו לי שמרוב צחוק איבדתי את
שיווי משקלי ונפלתי ופתחתי לי את הראש.
ואמא המסכנה שלי, רצה איתי על הידים והפחד רודף אחריה כמו שד!
היא רצה כך כמה קילומטרים עד לתחנה עזרה ראשונה
(שאז עוד לא היה לנו טלפון בבית.)
הביאו אותי לאבא, שיתפור אותי ואבא באמת תפר אותי ויצאתי
ללא פגע.
פרק שני
זיכרון שני שלי,זה בסרפנד ליד צריפים, בי"ח "אסף הרופא".
משם יש לי זכרונות של טעם. טעם של דייסה בחלב ומלמעלה
סירופ שוקולד,רק כך יכולתי לבלוע את האוכל שהגישו שם. שם
זה היה משהוא כמו מוסד לילדים נכים(כמוני) שההורים שלהם
לא יכלו לטפל בהם בבית.ורק בסופי-שבוע היו באים לקחת אותנו
הביתה. ההתרגשות היתה גדולה וכן כך גודל האזכבה לאחד
מאיתנו שהוריו לא יכלו לבוא ולקחת אותו הביתה לשישי-שבת.
אם אמא שלי לא יכלה להגיע ולאסוף אותי משם עמדו בפניה שתי
אפשרויות: אחת- לבוא ולישון איתי שם ולבלות את השבת איתי,
ולהשאיר את אבא לבד.אפשרות שניה-לבקש מחברתה הטובה,
פאני,שהיתה גרה קרוב יחסית, לקחת אותי אליה ושתינו אמא ואני
היינו מבלות את השבת עם פאני והורייה הטובים. טובים לאמי
ואלי.
במוסד הזה הכרתי את אריה ורימונדה ורחמים. אריה ורימונדה
היו לחברי הטובים ביותר.
אחרי שמונה חודשים של שהייה שם החליטה אמי שזה מספיק
לה. תמיד רצתה אותי בבית, אך הנסיבות לא איפשרו זאת.
פרק שלישי
ואז הגיעה שעתי להתחיל ללמוד בבית-ספר כלשהוא. אבא קיבל
עבודה טובה בבי"ח בחיפה. כך שעברנו לשם כולנו.בחיפה מצאו
בית-ספר מיוחד לנכים "אופקים"שמו.ברחוב דרך הים44.והוא היה
בזמני,מקום יפהפה,עם בריכת-שחיה קטנה למטה,וצוות מורים
מעולה,שכלל שתי מורות,פיזוטרפיסטית אחת ומרפה בדיבור.
למורה אחת קראו שושנה והיא לימדה בכיתה המקבילה. אני
למדתי אצל המורה השניה.שמה היה רחל, היא היתה כה טובה
במקצועה, עד כשהתבגרתי קצת, החלטתי שאני אהיה מורה כמוה.
אשליות. אבל אז בגיל 10-12 עדיין חושבים שהכל אפשרי,אם רק
רוצים מספיק חזק. עוד אשליה,אלא שאז עוד לא ידעתי זאת.
רחל, המורה, זרעה את הזרע הראשון של אהבתי לשירה. היא
הקריאה לנו כמה משירי לאה גולדברג, ואני נשארתי עם פה
פעור לרווחה,שתיתי בצמא. ואז ביום הולדתי ה-10 קיבלתי
במתנה את הספר שכה התפאלתי ממנו. ספר שירייה של לאה
גולדברג, (והוא שמור עימי עד היום למזכרת.)
רק ההתחלה.
בכיתה,
שמונה ילדים ומורה,
הקשבתי לשירה עצובה,
פעורת-פה ונדהמת,
בלעתי כל מילה
בצמא.
ביום הולדתי העשירי,
ספר שירה קיבלתי
מהמורה שכל מילה
שתיתי בברכה,
וזו היתה רק
ההתחלה.
היתה זו רחל, שהתעקשה שהגיע הזמן שאתחיל ללמוד לכתוב
ברגל, אך אמי לא רצתה לשמוע על כך. היא עוד קיוותה שיום אחד
אוכל איכשהו בדרך נס להשתמש בידים.אולם ככל שעברו השנים
והנס לא התרחש,כן התחזק לחצה של רחל על אמי עד שלבסוף
נכנעה אמי לקול ההיגיון והתחלתי ללמוד לכתוב ברגל. האותיות
יצאו ענקיות ! ובאלכסון והיו קשות לפיענוח. אך אט אט הצלחתי.
הצלחתי לכתוב באותיות דיי נורמליות.אמנם לא קטנות כמו שאתם
כותבים ביד, אך לא רחוק מזה. כן זה ארך זמן רב אך הצלחתי
בכך. בעזרת כח-הצון שהיה לי בזמנו. (מעניין לאן הוא ברח
ממני.)
אני,כפי שכבר ודאי ניחשתם, אהבתי את מורתי זו, מאוד. וכנראה
גם היא חיבבה אותי, שכן הזמינה אותי לבקר בביתה ולהכיר את
שתי בנותייה, אחת בת-גילי והשניה מעט צעירה ממני. דורית
ומירי.
אהבתי מאוד את בית הספר הזה, הוא היה גם נקי. הכל היה בסדר,
חוץ מהמנלת. ששמה היה "טיאה". ואנחנו הילדים קראנו לה
"תייש". ל"תייש" היה זקן , והיינו שרים, מאחורי גבה :
"לתייש יש זקן,
ולו ארבע רגלים,
והוא מכה איתן. במה ?
בסרגל, במקל, מה שבא ליד..."
אבל, כמובן שהיא לא ידעה על-כך. אני בטוחה בכך במאה אחוז.
בשנה האחרונה שלי ב"אופקים", בחצי השנה האחרונה, השתתפתי
רק פעמים בשבוע בשיעורים,שכן כבר עברנו לנתניה. והיה מאוד קשה
להגיע לחיפה מנתניה, בשבילי. אך כה אהבתי את מורתי ואת חבריי
שם
שהיה שווה את המאמץ. היה לי אפילו חבר. אשר, שמו. אחר כך
התכתבנו ואז זה נגמר. המרחק...
בחיפה גרנו בגשר-פז ליד חברת-החשמל. על גבעה הסוכנות
בנתה ביניינים לעולים חדשים. הוריי רכשו דירה אחת באחד
מהביניינם האלו. אבל עד שהגענו לביניין שלנו, היינו צריכים
לעלות במדרגות כמו ארבע קומות, ואז לעלות עוד ארבע קומות
כדי להגיע לדירתינו. אבל אז, באותם ימים זה לא היה איכפת לי
כלל. הייתי שמחה בחלקי, היו לי חברות מסביבי, תודות לאמא שלי.
היא ידעה כיצד לשמר אותן לידי. אני לא ! אני אדם פזיז ועושה
מה שבראש שלי באותו רגע נתון. (עד היום זה כך.) לא שוקלת
את תוצאות מעשיי, אם זה יהיה לטובה או לרעה. ובדרך כלל
זה לרעה. מה לעשות ? זאת אני !
מאחוריי הבית היתה גבעה,שבחורף ובאביב התכסתה בפרחים
ובשבתות היינו קוטפים כלניות בשלל צבעים ורקפות שצמחו מתחת
לסלעים.היינו עורכים קומזיצים שם. היתה לי ילדות מאושרת עד
גיל
11 שאז עזבנו את העיר היפה ביותר בארץ הזו, לדעתי.
ילדותי בחיפה.
על גבעות גשר-פז
בחיפה
שלפני שנים,
כשעוד לא היו בתים רבים,
שם,
שם, בין הסלעים והאדמה
הרטובה,
נשארו שרידי ילדותי.
פרק רביעי
אבא קיבל עבודה בנתניה. וכולנו עברנו לשם.
אני התחלתי ללמוד בבי"ס "און" ברמת-גן. הייתי נוסעת כל יום
לשם
וחוזרת הביתה לנתניה. הם לא התחשבו בזה כשעברנו לפה. העיקר
היה שאבא קיבל הצעת-עבודה טובה בקופת-חולים בנתניה, וזהו.
בהתחלה הייתי נוסעת באוטובוס עם אמי עד ארלוזורוב ושם היה מחכה
לי נהג מבית-הספר ואוסף אותי עד שם. בחזרה אותו סיפור. היה
קשה
אך, זה מה יש. ואני רציתי ללמוד.ללמוד.ללמוד. היו לי חברות
"בריאות"
מהשכונה קודם,כשהיגענו לנתניה,אבא שכר דירה ברחוב גורדון15.
שם
היו לי חברות ילדות. את פרומה ואחיה מיכאל. את לאה, רחל, דורית
ומיכל, ומירים.ואריאלה,חברה של לאה. היה לי כיף איתן. הינו
הולכים וקונים חצי פיתה עם פלפל וכרוב חמוץ,לארוחת-ערב,מידי
פעם. כמובן,
שגם אני ואמי היינו מצטרפות לחגיגה הזו. ולא רחוק מהביניין בו
גרנו,
היה עץ שהניב פירות. לא זכור לי איזה פירות, אבל היה ככה.
לפעמים,
אם הבעלים היה בחוץ-לארץ, הילדים ידעו והיינו מתגנבים לשם
וקוטפים
מעט פירות, כמובן שגם אני ואמי השתתפנו בזה. אבא עבד מבקר עד
ערב. רק לעיתים נדירות היה חופשי מעבודה. לרוב זה היה בשבתות.
אז הייתי נכנסת למיטה הכפולה שלהם, והייתי משחקת עם אבא
"מאבק-
כח" ברגלים.לעיתים הוא היה נותן לי לנצח בזה. הילדות שלי היתה
הכי הכי יפה וטובה בחיי.
כשהייתי בת 12 , יום אחד קיבלתי מכתב בדואר. מבאר-שבע.למה
אלי?
טידה ומירי,דודי ודודתי, מצד אמי גרו שם. ושלחו לי מתנה
לבת-המצווה
שלי. בתוך המעטפה היה רק צ'יק על-סך, לא זוכרת כמה היה רשום
שם.
אף מילה נוספת לא נלוותה לזה. ולא ידענו מה פשר הכסף הזה. רק
כשלפרומה היתה בת-מצווה,שנה לאחר מכן, הבנו במה מדובר. פרומה
עשתה אירוע גדול באולם, והזמינה אף אותי. בין יתר חברותיה.
הלכתי
עם אמי, כמובן. איני יודעת אם קינאתי בה או לא. כנראה שלא.
השנים עברו...
זמן-מה לאחר-מכן, אבא, החליט לעבור דירה. הוא קנה דירה ברחוב
ביאליק 8 . בקומה שניה. ובקומה א' היתה לו הפרטיקה הפרטית
שלו.
רק מאז, היה לי חדר משלי.
רחוב ביאליק8 נתניה, נפגש עם סימטת המתמיד. בצורה ח'. בסימטה
זו
הכרתי והתחברתי עם בנות אחרות, אתי ואחותה אילה. אורנה
ושיפרה,
ועידית. וגם אמי התידדה שם עם עדנה שרק ילדה לא מזמן את בנה
הבכור. חזי.
היה לי כייף. שכן דרך אתי ואורנה הכרתי עוד חברות שלהן. והן
קיבלו אותי כמו שאני. לפעמים היו מזמינים אתי לטייל איתן בפרק,
שלאורך הים.
היה נחמד מצידן. אך לרוב הייתי בקשר הדוק עם אתי ואורנה. אלא
שאז, הבנות החלו לצאת עם בנים ומסיבות, אותי השאירו,
מובן-מאליו,
קצת בצד... לא הרבה, שכן, באו וסיפרו לי חוויות על הערב הקודם.
איך היה ומה היה. זה היה נחמד מצידן. אבל לא מספיק....
פרק חמישי
אבל בגיל ה"עשרה"המאוחרות שלי,יותר נכון לומר בתחילת שנות
העשרים שלי התחילו האכזבות לבוא לבקריני בתדירות הולכת
וגוברת.
כאילו שאין לזה סוף. ואולי באמת זה כך,אין סוף לאכזבות אצלי.
זה החל,
כשהיתי בת 15 התחלתי להיות חברה במועדון "ספביק" בר"ג, זהו
מועדון ספורט לנכים, שבמסגרתו הוקם חוג חברתי, שבו נפגשו נכים
בהנחית מדריכה נהדרת. אחת לשבוע ודיברו על כל המציק להם.
היו שם גם מסיבות, יום-הולדת, וריקודים. היה שם שמח. לחוג זה
הצטרפתי. אחת לשבוע היתי נוסעת לשם להפגש עם חברי.
ובמוצאי-שבת הינו נפגשים לאיזה סרט ואחריו היו כמה חבר'ה,
ואני ביניהם יוצאים לבית-קפה ושותים ומפטפטים על הא ודא
וזה היה נחמד. עד שיום אחד הגיע לחוג החברתי שלנו, בחור
נכה פוליו הולך על קביים.שמו,חביב,הוא היה עליז,ניגן על
גיטרה,
עם ראש טוב על הכתיפים, אהבתי לדבר איתו על כל נושא שבעולם
ואט-אט הבנתי שהוא מסתובב בחברה לא טובה, (סמים...) אף שהוא
מעולם לא ניסה לפתות אותי לצרוך סמים, תמיד היתה האפשרות הזו
קיימת. באותו זמן יצאתי עם אריה, גדלנו ביחד מילדות, למדנו
באותו
בית-ספר "און"שבר"ג, ובשנה האחרונה שלי בבית הספר, התחלתי
לצאת איתו בתור חבר וחברה. יצאנו למסיבות ומפגשים, הוא היה בן
בית אצלינו. הכל היה טוב בינינו עד ש...אני התאהבתי נואשות
בחביב
שהיה באותו זמן חבר של אחת מידידותי, שיגעון אחד גדול ! ככה
עבר
כמה זמן , ואני כבר לא יכולתי יותר לכלוא את רגשותי, אז אני
כבר
ביקשתי מאריה להפרד. והוא, המסכן הזה לא הבין מה חטאו, אבל
משום שאהב אותי כל-כך ! ורצה באושרי, הסכים לבקשתי. ונפרדנו.
פרק שישי
אז, פניתי לחביב, שבינתים נפרד מהידידה שלי, וסיפרתי לו על
רגשותי כלפיו. ובקשתי ממנו שיצא איתי. אך הוא לא היה שותף
לאותם רגשות שהיו לי אליו. ואמר לי בכנות כואבת שהוא אוהב
אותי רק בתור "אחות". ולא כ"אישה". וזה כאב. מה זה כאב !
אבל בכל הזדמנות שהיתה לי, ניסיתי לשדלו, לפתות אותו.
זה הלך עד שלב מסויים ומעולם לא חצה אותו. רצון ברזל !
כמה שניסיתי, זה לא הלך ! ואני השתגעתי למה? למה? למה?
בסוף, לאחר הרבה זמן, חזרתי לאריה, אריה הנאמן שלי. אך
לא היה לי רגש של אהבה כמו קודם. פשוט הוא היה מוכן לצאת
איתי בלי כל דרישות מוגזמות מצידו אלי, אז היה לי עדיף מלהשאר
לבד בבית. אבל זה כבר איבד את קסמו. הייתי כבר בת 25-26
ועדיין
רווקה. אז שוב נפרדתי מאריה, והוא מצא בעבודה את ציפי והתחיל
לצאת איתה. שמחתי עבורו. ואני נותרתי לבד. עד מהרה אריה וציפי
התחתנו ואני היתי בת-בית אצלם. אפילו ישנתי איתם במיטה אחת.
חברים טובים. הוא היה מאושר איתה. ואני שמחתי שהיא לא קינאה
בי על שהיתי כה קרובה אליו. מעולם לא נתתי לה סיבה לקנא.
בינתים הככרתי כמה וכמה גברים, אך מי שכבר רצה אותי--אני לא
רציתי בו. ואת מי שאני כן רציתי--הוא לא רצה אותי. כך זה היה
וכך
זה עד היום.
מאוד קל להגיד "אל תקחי הכל ללב, ולקוות לטוב,ולכל סיר יש
מכסה". זה רק מעצבן, אותי.
פרק שביעי
בינתים אבא התכתב עם רופא אחד,מפלורידה אר"הב, הרופא הזה המציא
איזה ניתוח שאמור לשפר את מה שהנכה כבר יכול לעשות,
הוא יוכל לעשות טוב יותר,הרבה יותר טוב. אז אנחנו חשבנו שאולי
זה טוב בשבילי. היו המון עיכובים ואכזבות בדרך להגשמת התוכנית
הזו. ואני נשברתי נפשית, אבל תמיד, הצלחתי להתגבר. איכשהו.
ואז היגיע באמת היום של הנסיעה של אמי ושלי לפלורידה. זה
היה ב-4.2.80 אני זוכרת שכן, יום לפני-כן קיבלתי את תוצאת
בחינת
הבגות באנגלית. הבחינה האחרונה שלי בבגרות !
לא אתאר כאן את מה שעבר עלינו במיאמי, כי זה סיפור אחר לגמרי.
אבל אציין כי עכשו, במבט לאחור, תוצאות הניתוח היה כישלון אחד
גדול
טוב בעצם הרופא תמיד הקפיד להזהיר אותנו חזור והזהר שוב ושוב
"לא לטפח תקוות גדולות מידי",אבל, קל להגיד וקשה מאוד מאוד
לשמור אותן על אש קטנה. אז התקוות גדלו, שכן זה מה שעזר להסכים
לעבור את כל הסבל הזה בכלל, שאם לא היו לי התקוות האלו, לא
הייתי נוסעת לפלורידה, ולא עוברת את הניתוח הזה, ולא הייתי
פוגשת שוב את
בן-דודה של אמי, דולי, לאחר 20 שנה ויותר. ולא הייתי מתאהבת בו
בדקה שעיני נחו עליו. הוא היה כה יפה בעיני. אמנם מבוגר ממני
ב-25 שנה. הוא צעיר מאמי רק בשנתיים. אבל בעיני זה לא שינה
דבר.
ובאותו זמן עוד לא הבנתי שהתאהבתי בו.הייתי מבולבלת מהניתוח,
והדבר היחיד בו רציתי היה לחזור הביתה, לארץ,לאבא, ולבלקי,
הכלב
שלי.זה כל מה שרציתי באותם ימים אחרונים בפלורידה. אמנם
אהבתי לטייל איתו במקומות אליו לקח אותנו לבקר בסביבה הקרובה
של מיאמי. מידי פעם הוא היה מלטף לי את הגב, הוא לא ידע מה
זה עשה לי. ואז הגיע היום הנכסף שבו המראנו חזרה ה ב י ת ה !
הוא ליווה אותנו לשדה התעופה ו...נפרדנו שם.
הגענו הביתה ! ואט-אט הדברים חזרו למסלולם הנכון.חזרתי
לעבודתי במפעל בנתניה, והתחלתי ללמוד כתיבה יוצרת-שירה,
למדתי בתל-אביב שני קורסים לשיפור כתיבתי. ואכן זה שיפר אותה.
הוריי לא התנגדו, ולא התלוננו מעולם על שעליהם להסיע אותי אחת
לשבוע לת"א ולהסתובב כמה שעות ברחובותיה של עיר האורות שלנו.
ואז, החלטתי שזה לא מספיק להשכלתי והתחלתי ללמוד במכון
"אדלר". פסיכולוגיה. שנה ראשונה עברה בנתניה. שנה שניה היתה
בת"א במכון עצמו. וזה היה אחת לשבוע במשך ארבע שעות וחצי. גם
לי היה קשה כי אני גם עבדתי בבקרים עד הצהרים ואז חזרה הביתה
לאכול ולהיות מוכנה לנסיעה תלאביבה. היה קשה אך כדאי. קיבלתי
פיד-בקים כאלה טובים ! שזה היה שווה כל מאמץ. לדעתי ולדעת
הוריי.
שנה שלישית היה קורס בנתניה מטעם מכון "אדלר". וזה הקל על
המשך לימודיי במידה ניכרת. כשהסתיימה השנה, הסתיימו גם
הקורסים שלקחתי על עצמי ללמוד.
פרק שמיני
ב-82 ' דולי בא לבקר את אחותו שבחיפה. אז הם הזמינו אותנו
לבוא
לצהרים בשבת. ואז ראיתי אותו שוב. לאחר שנתיים. ובשניה שבה
הוא חיבק אותי ידעתי ! אני אוהבת אותו ! אני מאוהבת בבן-דודה
של
אמי ! זה מגוכך. הוא מבוגר ממני בכה הרבה שנים. אם זה לא היה
אמיתי,זה היה מצחיק אותי. ואז הזכרתי לעצמי, שבעצם,אני לא
הכרתי אותו כל חיי. רק פעם אחת הוא בא לבקר את אמו ואחיותיו,
ורק אז פגשתי אותו למשך זמן קצר ביותר, ואחר נעלם מהאופק
לגמרי עד מאימי, אז ראיתי אותו לא כקרוב משפחה, אלא, כגבר נאה
למרות שידעתי כמובן, מי הוא באמת. בכל מקרה, דולי נשאר בארץ
כשבועיים או יותר. שבת אחת הוריי הזמינו את כל המשפחה לצהרים,
דולי, ינקו ולילי הגיעו יותר מוקדם מהשאר, ואני ישבתי צמוודה
לדולי,
וידו טיילה לה על גבי, ועוררה צממורת נעימה ביותר,כאילו זרם
חשמלי
עבר בי. התאהבתי בו עוד יותר ממה שכבר הייתי מאוהבת. לא הוא
ולא אף-אחד אחר בחדר לא ידע מה עובר עלי בואתו זמן. אף-אחד!
ואז הגיע זמן הארוחה. ודולי נטל את זרועי ללות אותי לשולחן.
ואני
נזכרתי בסרטים הישנים האלו, בהם היה נהוג שהגבר מציע את
זרועו לגברת ללוות אותה לשולחן האוכל. אלו היו נימוסים
רומנטים.
והוא ישב לידי. כמעט במשך כל הארוחה, ידו של דולי,המשיכה
בטיולה על גבי, כאילו מבלי-משים לב, אני הייתי כה מאושרת, עד
שלא הייתי
זקוקה למזון. זה בהחלט הספיק לי. וכשהם עזבו ופרשו לנסוע
הביתה לחיפה,רציתי לזעוק "לא,עוד לא". וכמובן שסתמתי את פי.
כבצק.
את בשרי
לשת, כבשעת
עשיית בצק.
ואהבתי.
אולי עושה
אתה זאת,
מבלי שים-לב,
אך-
אהבתי.
ובליבי הקט,
התפללתי
שלא תפסיק.
-הבצק עוד
לא מוכן-
אצבעותיך החזקות
והמחוספסות מרוב עמל,
מכאיבות מעט
לבשרי הרך,
ואהבתי,
יותר ויותר.
-רק שלא יפסיק.-
אחר הצהרים היה לי קר בבית. וביקשתי מאמי לצאת איתי לטייל.
היא לא ידעה מה עובר עלי, כי בדרך כלל איני מבקשת לצאת לטייל,
בכל-אופן,היא הסכימה ויצאנו.
פרק תשיעי
ואז...סיפרתי לאמי על רגשותי כלפיו,ושאלתי בעצתה, מה דעתה,אם
אכתוב לו מכתב שבו אזמין אותו לצאת איתי ערב אחד לראות סרט
ביחד, ואמי עודדה אותי בלכתוב מכתב זה. ולמחרת נשלח המכתב.
השפלה.
מכתב כתבתי
לדודי לאהובי,
מלא רגש,
היה המכתב.
חום, חיבה,
חנופה, תחנונים
והמון אהבה,
על מגש-כסף
בלי שינקוף אצבע
היה מקבל-הכל.
ואני בטיפשותי,
האמנתי-שיקח.
אך-לא !
ואז החל החלק שאני לא שיערתי שיגיע, אף לא בחלומותי
הגרועים ביותר...אך הוא היגיע. דולי ניתק מגע עם שלושתינו,
אבא,אמא ואיתי. הוא כלל לא ענה על מכתבי. ועד היום,
איני יודעת אם הוא קיבל אותו. אני משערת שכן. שאם לא כן מדוע
זה ינתק מגע משלושתינו. זה ההסבר היחידי המתקבל על הדעת.
אותך.
לא גן של שושנים
בלי קוצים---------ביקשתי.
לא הר שקל לטפס
עליו--------------רציתי.
לא ים בלי גלים
ולא חול בלי אבנים--חיפשתי.
לא לשמש ולירח
שבשמים------השתוקקתי.
אלא רק אותך
ואת אהבתך------ביקשתי.
אז לקראת מועד נסיעתו חזרה לקנדה, שכן, ביינתים הוא עבר לגור
שוב במונטריאול, ימים אחדים לפני-כן, סבתא שלי, סבתי האהובה,
אמא של אמי,נפטרה.המשבר היה קשה מאוד.למרות, שכולנו ידענו
שזה עדיף בשבילה, חייה כבר לא היו חיים, אלא, עינוי אחד גדול.
בכל זאת היה קשה לי מאוד. ההלויה היתה ביום שישי בבקר.
בחודש מרץ קר מאוד. דולי וגיסו היגיעו. יחד עם קרובי-משפחה
אחרים. בסיום הטקס התפזרה החבורה, ואני עמדתי ליד המכונית
שלנו, ואז דולי ניגש אלי, הניח את ידו על שכמי, ואמר מילת
ניחומים.
אני זזתי ממנו כצעד אחד, אמרתי לו "תודה".לא רציתי להתענג על
מגעו שכן זה בא רק לנחם ודקות אחרי זה נסענו חזרה הביתה.
הלוויה.
בקר יום שישי,
נעים וחמים.
בבית-קברות
קבוצת אבלים
קטנה,
ובליבם כפור.
דמעות על
לחייהם הלבנות,
עיניהם לוהטות.
ושם-
עמוק עמוק, באדמה,
נחה לה,
בשינה אין-סוף
סבתי היקרה.
הוא לא בא לנחם לא את אמי ולא אותי. הוא נסע חזרה לקנדה בלי
להפרד מאיתנו. ממש התנהגות למופת,נכון ? אך הרגש לא שואל
להיגיון !
הרגש.
כי אלי לא באת,
אבד לי הרגש.
איש לא נגע לליבי,
כמוך.
איש לא עורר בי רגשות,
כמוך.
ואל איש לא השתוקקתי,
כאליך.
אולם כמה זמן אפשר
לאהוב בלי להאהב ?
כי אלי לא באת,
אבד לי הרגש.
הוא מוסיף לבעור בי. ובלילות פנטזתי עליו ועלי ביחד ואף
רקמתי מזימה, שכמובן,לא יצאה לפועל.
את שלך.
עיתים יש
שאני מתעוררת,
באישון לילה,
וברגלי אחפש
את שלך.
ואמצא, רק
קפלי-סדין
קר.-
לא אותך.
אז,
חוזרת,שוקעת,צוללת,
אני לתוך
השינה הברוכה,
והחלום הטוב,
ששם
מוצאות רגלי
את שלך.
המזימה היתה כזו: שאני ובת-שבע נסע לקנדה.
ונפתיע את דולי בדירתו. ואז הוא יציע לנו לישון אצלו, אני
כמובן,
אסכים לזה. אכנס להחליף בגדים למשהו, יותר נוח ואחר-כך
אתגנב למיטתו ואצפה לו. כשיגיע למיטה, כבר לא יוכל להתנגד לי.
והכל ילך חלק. איזה פנטזיה תמימה, נכון ?
אבל ככה זה כשמשוגעים אחרי מישהוא. לא יודעת, לפחות ככה
זה אצלי. אז החל שלב הדיכאון. אהבתי אותו וכתבתי שירים בעבור
אהבתי אליו.
פגשתי אותו שוב לאחר שנתיים. אחותו שברה רגל אז הוא בא
לכמה ימים ארצה. אז נסעתי עם הוריי לבקר את לילי בבית-
החולים. היה זה קיץ התחלתי, לא ממש חם ולח, אלא, דווקא
נעים. הוא היה כבר שם. בבית-החולים. לבשתי שימלה ירוקה עם
שחור. מחמיאה לעיני. לא התקרבתי אליו, למרות כמהיתי למגעו...
רק בירכתי אותו בשלום קר וצונן מאוד. הוא ניגש אלי, מפני שלא
היתה לו ברירה, נישק אותי על ראשי, אחז בכתפי ובירך אותי
לשלום.
לא נשארנו הרבה זמן, כי זה לא היה מקום מפגש נעים במיוחד ואז
כשהחלטנו לעזוב, הוא ירד איתנו למטה וליווה אותנו עד לאוטו,
ידיו
טמונות עמוק בכס מכנסי הג'ינס שלו. נכנסתי לאוטו, בירכתי אותו
לשלום. וזהו. יותר לא ראיתי אותו. הוא עוד בא פעם, אבל לא יצר
קשר עם הוריי. רק עם דודי, אח של אמא, טידה. ודרך טידה
נודע לי אחר-כך שדולי מאוד חולה. יש לו מחלת כבד.
רעל.
בדמו של מי שאהבתי,
האלכוהול נספג.
כחלב בלחם.
כרוטב בכופתא.
גופו נפגע,
ללא תקנה.
והמשקה ממשיך
לחלחל בו...
ואז יום אחד,
שוב הגיע ארצה לרגל חגיגת-נישואין של אחותו,לילי,50 שנות
נישואין
הם עשו מסיבה באיזה מסעדה בחיפה. ובאותו יום אמי לא הרגישה
בטוב. כך שנשארתי בבית איתה. ויום אחד הוא בא עם איזו גיברת.
"אישתי". הוא הציג אותה לפנינו. "לך לעזאזאל!" אמר ליבי
לעצמו.
ואז כשהיינו שניה לבד במסדרון הוא אמר לי I still love you-לא
עניתי לו כלום. רק הבטתי בו ובלעתי את דמותו. מה זה צריך היה
להביע המשפט הזה. לא ידוע לי. זאת הפעם האחרונה בה ראיתיו.
לקח לי שנים להתגבר על אהבתי אליו. ובאותן מספר שנים לא
יכולתי לסבול שגבר אחר יגע בי,ילטף אותי, פשוט לא סבלתי !
ובגלל, שיגעון זה שלי, כשאריה התגרש והוא בא אלי בחזרה
בתקווה שאסכים לצאת איתו ולחיות איתו,פשוט לא יכולתי לשאת
את מגע ידו עלי,למרות,שאלוהים יודע שנזקקתי נואשות לגבר בחיי
אך לא יכולתי.פשוט לא יכולתי ! אף אחד לא יכל להבין את הרגשתי
זו. לעיתים אף אני בעצמי לא הבנתי את רגשותי אלו.
וכך הגעתי עד היום ואני עדיין לבד. לבד. עם לב שבור מכל מיני
אכזבות אחרות שקרו לי מאז.
כה קשה לי להיות לבד!
10.1.03
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.