אם מישהו היה שואל את הפרופסור דנטורה, המרצה שלי לגיאוגרפיה
באוניברסיטה, מה הקשר בין רוח פאן לבין אהבה, או בין מכשיר פאן
לבין רוח ואהבה, הוא היה מניד את ראשו בפליאה, מרכין את משקפיו
העבות ומביט בשואל בזלזול.
  פעמים רבות דמיינתי כיצד אני ניגשת אליו בחדר המרצים,
מטלטלת אותו מכיסאו ומספרת לו את סיפור חיי, כיצד מצאתי בזכותו
אהבה גדולה, בצרוף מקרים תמוה, באותו שבוע שהוא שלח אותי למצוא
עבורו את רוח הפאן...

  היה זה יום אביב שטוף שמש. חציתי את כביש ירושלים - תל אביב
עם שלל תרמיליי הכבדים. תחנת האוטובוס בדרכה למושב עמדה שוממה
מאדם בצהריי אותו יום, אבל אני לא הוטרדתי בדאגות שווא. הובטח
לי שאזכה לקבל טרמפ מיוחד מאחיינו של פרופסור דנטורה.
  דברי שבח רבים ניגרו מפיו של הפרופסור אודות אחיינו הצעיר
עופר, לא לפני שדאג לעדכן אותי בדבר הריונה השני של אשתו דלית
ובדבר מתיקותו יוצאת הדופן של ילדם הראשון.
  את המידע הרב על מארחיי בכפר צברתי במהלך השבוע האחרון,
באותן שיחות תיאום שערכתי עם הפרופסור ועם אשתו החביבה. בעודי
מתקרבת אל התחנה, דימיתי שאני יודעת על משפחתו של עופר פרטים
רבים מאלו שאני יודעת על מכשירי המדידה שקרקשו בתוך תרמיליי.
שלושה ברומטרים ושלושה מדי רוח יקרי ערך, שרק עזרה משמים תסייע
בידי לזכור כיצד עליי להפעילם.
  בין שפעת תכונותיו המעולות של עופר, נראה שהפרופסור ורעייתו
לא סיפרו לי על נטייתו לאחר או לשכוח לאסוף אנשים מהצומת, כי
עובדה היא שחלפה למעלה משעה והטרמפ המיוחל לא נראה במעלה
הכביש.  
  היה לי חם, הייתי צמאה ורעבה. הטלפון הציבורי שניצב בסמוך
לתחנה הכיל כל מה שצריך מלבד שפופרת. אף לא גלגל אחד חלף על
הכביש בשעה האחרונה, כדי לשאול מישהו מתי יגיע האוטובוס או
כיצד להשיג את עופר. הייתי חסרת אונים לחלוטין.
  עם חלוף שעה נוספת, כשכבר חישבתי את דרכי חזרה לגוש דן,
הופיע ג'יפ מאובק במעלה הכביש, התקרב אליי במהירות ועצר לידי
בחריקה. ראש בהיר ומתולתל הציץ מהחלון, בחור צעיר בגופייה
תכולה ובמשקפי שמש כהות חייך אליי והביע את פליאתו על כך
שהקדמתי להגיע.
  התנפלתי עליו ושיסעתי אותו בזעף. "הקדמתי להגיע?! אני מחכה
פה כמעט שעתיים. עוד רגע הייתי חוזרת לתל אביב. דבר כזה עוד לא
קרה לי בחיים. אני סטודנטית שבאה לעשות במושב שלכם מחקר אקדמי!
קבענו שאתה אוסף אותי, אז מה קרה? הייתה  איזו הטלת ביצים
דחופה ופתאומית בלול שלא יכולת לעזוב? למה לא הודעת לי?"
  הבחור חייך מתחת למשקפי השמש וחשף שיניים צחורות וגומות חן.
"נשבע לך שגלית אמרה לי שאת אמורה להגיע רק בעוד חצי שעה.
אפילו תכננתי להיכנס פה למוסך בינתיים, אבל לא משנה, בואי
תעלי, תזרקי את כל התיקים מאחורה, אני אקח אותך למושב ואחזור
למוסך אחר כך. אני רואה שאת עצבנית..."
  כמעט שהתנפלתי עליו מחדש. נשכתי את שפתיי והרמתי את
התרמילים. הנפתי אותם בזהירות אל תוך חלקו הפתוח של הג'יפ
ודאגתי לוודא שכלי המדידה היקרים לא יינזקו בנסיעה ברכב
הקופצני. פתחתי את הדלת הקדמית והתיישבתי לצדו.
  "אמרו לי שקוראים לה דלית ולא גלית", אמרתי בנזיפה.
  הבחור סובב את הג'יפ במיומנות והמשיך לחייך לעצמו מתחת
למשקפי השמש. היו לו ידיים חסונות וכתפיים שזופות, כאלו שיש רק
למי שהושיבוהו על מושב הטרקטור כבר מגיל שנה. הוא לבש מכנסיים
קצרים ונהג ברגלים יחפות. אילמלא ידעתי שהוא נשוי לאותה דלית
או גלית, ושיש לו במושב ילד וחצי, בוודאי הייתי מתנהגת אליו
באופן חביב יותר ומגלה התעניינות.
  "הבאת את כל האביזרים שאת צריכה?" שאל בזמן שכבר התרחקנו
מהצומת.
  התבוננתי בו בשאלה. "הרי ראית שיש לי מלא תיקים, מה חשבת?
שבכולם יש רק בגדי נשף. באתי לעבוד, לא לבלות!"
  מיד התחרטתי על הציניות שלי. אמנם כעסתי על עופר שנתן לי
לחכות בצומת זמן רב, אבל החלטתי להירגע ולשנות את טון דיבורי
כלפיו. בסך הכל הוא ואשתו עמדו לארח אותי ביחידת הדיור בעליית
הגג שלהם במשך שבוע. הפרופסור אפילו סיכם עם עופר שיסיע אותי
שלוש פעמים ביום אל הנקודות שבהן אציב את המכשירים, על מנת
שארשום את הנתונים. מי יודע, אולי עוד תהיה לי הפתעה ויסתבר
שאכן, מן המושב שלהם נושבת רוח הפאן המפורסמת... אני אזכה
בציון סביר והפרופסור יזכה בתהילת עולם. בארץ ישראל נושבת אותה
רוח היורדת מהרי האלפים! איזו תגלית.
  "גלית מחכה לך בקוצר רוח", אמר בחיוך, "היא כל כך מתרגשת.
תגידי, זה אופייני במצבה להתרגש ככה? בסך הכל כולם עוברים את
זה..."
  נעצתי בו מבט מתפלא. לא הבנתי מדוע הוא מתייעץ עמי לגבי
הריונה של רעייתו. הדבר היה בבחינת פליאה מוחלטת, "... לא
יודעת", היססתי, "אין לי שום ניסיון אישי בתחום הזה, שמעתי
מאחרים, אבל טרם התנסיתי באופן אישי..."
  "גם לי עוד לא יצא לעבור את העסק הזה על גופי ועל בשרי..."
אמר הבחור והמשיך להביט בדרך.
  פערתי את פי לרווחה וחשבתי לענות לו משהו חריף, אך שתקתי
והפניתי את ראשי לעבר הנוף. הכביש הצר התפתל בינות לטראסות
הרריות. הפריחה האביבית הייתה בשיאה. הצבע הירוק שלט בכל פינה
ופה ושם נראו כתמי צבע ורודים או צהובים. באוויר עמד ריח משכר.
אילמלא הייתי כל כך עייפה ורעבה הייתי מבקשת מעופר לעצור לרגע
ולאפשר לי להריח מקרוב איזה פרח או שניים. אבל כל מה שרציתי
היה להגיע למושב.
  "אני מקווה שהבאת איתך את הפאן", אמר עופר, "כי של גלית
התקלקל. היא ביקשה שאשאל אותך אם הבאת את הפאן כי אחרת היא
תלווה ממישהו במושב..."
  לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק. "אתה עובד עליי? לא. לא
הבאתי את הפאן. באופן עקרוני לא הבאתי אתי שום פאן, כי אני באה
לחפש אצלכם את הפאן, בטח שמעת מהדוד שלך על רוח הפאן ועל כל
המחקר שלו. ודרך אגב, אני מעריצה גדולה של הדוד שלך, כולם
אצלנו מכבדים אותו. רק חבל שלא יוצא לו כלום מהמחקר הזה. שמעתי
שהוא כבר תקוע עם הנושא הזה עמוק בפנים, ממש חפר לעצמו בור
רציני, ואם תשאל אותי באופן אישי, לא נראה לי שאני הולכת למצוא
אצלכם שום פאן... בכלל, לא נראה לי שבארץ ישראל כולה יש כזה
פאן... אבל... אל תגיד לדוד שלך שאני מפקפקת במחקר שלו..."
  עופר המשיך להביט על הדרך אך נראה אובד עצות. "לא ידעתי שאת
מכירה את הדוד שלי..."
  מכשיר הקשר בג'יפ החל לכחכח ומעבר לקו נשמע קול שדרש לשמוע
האם אני נמצאת ברכב.  הבחור הרים את מכשיר הקשר מהמתקן והגיש
לי אותו.
  מעבר לקו נשמע קול מתנצל שביקש את סליחתי על כך שלא בא
לאסוף אותי מהצומת, מכיוון שלאשתו היו צירים מוקדמים, אבל
בחזקת צירי שווא כי הם כבר בדרך הביתה. התבלבלתי לגמרי וצעקתי
לתוך האפרכסת: "רגע אחד, עם מי אני מדברת?!"
  שקט של עלבון השתרר מעבר לקו, "מדבר עופר, האחיין של שמואל,
המרצה שלך באוניברסיטה. את הסטודנטית, נכון? אז את בדרך לבית
שלנו?"
  לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. הבטתי בבחור המתולתל שאחז בהגה
ושאלתי אותו בלחש, "תגיד לי, אתה לא עופר?"
  הוא הביט בי בפליאה, "לא... אני סער".
  התבלבלתי לרגע וחזרתי לדבר אל עופר מעבר לקו. נפרדתי ממנו
לשלום וביקשתי שימסור ד"ש לאשתו. אחר התבוננתי בסקרנות בבחור
שהציג את עצמו כסער. הוא נראה כמו טיפוס שורשי שמחובר לאדמה
ולארץ, כזה שהתנדב ראשון לכל הסיירות הקרביות בצה"ל. "אתה מוכן
להסביר לי מה קורה כאן? מי אתה? מה הקשר שלך לעופר? מה כל
הקשקושים על כך שאצטרך ללכת להלוות פאן מהשכנה?"
  הוא הביט בריכוז בדרך וחשב לרגע. "תכף תגידי לי שאת לא
הספרית של אחותי גלית..."  
  פרצתי בצחוק והסברתי לו שאולי בילדותי חשבתי להיות ספרית,
אבל כיום אני סטודנטית לגיאוגרפיה, שבאה למושב לבדוק האם
בירידה מן השפלה למישור החוף נושבת רוח ששמה "רוח פאן", כמו זו
הקיימת בירידה מהרי האלפים.
  בחריקה עזה עצר סער את הג'יפ והניח את ידיו על ההגה. "את
באמת לא הספרית שהייתי צריך לאסוף מהצומת?!"
  הנעתי את ראשי לשלילה והמשכתי לצחוק.
  "אז איפה הספרית?"
  סער סובב את הג'יפ בחריקת גלגלים לכיוון שממנו באנו ופצח
בדהירה אל עבר הצומת. בתחילה חייך מתחת למשקפי השמש, אחר צחק
בשקט לעצמו, עד שלבסוף פרץ בצחוק רועם ומתגלגל.

  צחוקו של סער ליווה אותי במשך כל אותו שבוע. מצאנו ביחד
אהבה ואושר, מצאנו שפה משותפת והומור, אבל כמה שהתאמצנו, את
רוח הפאן לא מצאנו.
  פרופסור דנטורה היה מאוכזב ביותר ונתן לי ציון נמוך. כאשר
התמרמרתי על כך וניסיתי לבקש ממנו להתחשב במאמצים ובהשקעה שלי
בעבודה, הביט בי מתחת למשקפיו העבות וסינן לעברי: "זה הציון
שלך. הניתוח הצליח אבל החולה מת..."
  עם השנים שכחתי מהציון ומהרוח, כמעט שכחתי מה באתי לחפש שם
במושב מלכתחילה. לעומת זאת, פרופסור דנטורה, מה שבכל זאת
מצאתי, מלווה אותי מאז ועד היום...