אני זוכר איך הוא ישב שם, על קצה המיטה, וחיכה לאושר. אמרתי לו
שלא יסגור את האור כי אני רוצה לקרוא עוד קצת. באותו לילה, או
יותר נכון לפנות בוקר, חברה שלי שכבה עם גבר אחר! איך אני
יודע?! היא אמרה לי - אנחנו משתדלים להיות כנים זה עם זו
ולהפך. אז התחלתי לקרוא את הסיפור על הינשוף בן האלף שרבץ לו
באיזה עליית גג בפינה של איזה רחוב ואז חבר שלי התחיל לדבר,
היה לו קול ברור כזה, הוא דיבר לאט ורציף, כאילו הכין את
הניאום הזה בראש עוד קודם, בעצם למה כאילו? יכול להיות שהוא
באמת הכין את זה עוד קודם. בכל אופן הוא דיבר איתי על זה שכל
החיים מתחרבנים לו מול העניים ושהוא לא יודע מה לעשות. לא
רציתי להקשיב לו, כי מה?! אין לי מספיק בעיות משלי?! אבל הוא
המשיך לדבר כי החלטתי שאני לא אשחרר לו רמזים, חבר שלי במצוקה,
אם המעט שאני יכול לעשות זה להקשיב לו אז למה לא? הוא המשיך
לדבר על זה שיש לו יותר מדי מחשבות בראש ושהוא לא יודע איך
לסדר אותן וכיצד להתמודד איתן. שאלתי אותו מה למשל? אז הוא אמר
על הצבא למשל, מסתבר שהחבר שלי, שהיה ידוע עד לא מזמן כפטריוט
מספר אחד של המדינה פתאום פורש כנפיים ותוהה אם להשתמש בהם. לא
היה לי הרבה מה להגיד לו, אחרי הכל 5 וחצי לפנות בוקר, אני לא
הכי ערני וגם אני קצת מבואס, חברה שלי שכבה עם משהו אחר, מה?!
אני לא יהיה מבואס?! הוא המשיך לדבר על בריחה מהארץ וחיפוש
חיים אחרים, הופתעתי, אני מודה. רציתי לדבר, רציתי להסביר לו,
להגיד לו, אבל הייתי עייף ומה שהיה לי בראש חוץ מהשינה זה
הפרצוף של הבנזונה הזה שחברה שלי שכבה אתו. בשלב מסוים אמרתי
לו שכדאי שנלך לישון ושאני מבטיח שנדבר על זה מחר בבוקר, כשאני
יהיה יותר ערני. באמת הלכנו לישון והוא היה בטוח שמחר בבוקר
אני אעזור לו לסדר את המחשבות שלו, ואם לא לסדר אז לפחות לשמוע
אותו עם שתי עניים פקוחות, אבל למחרת בבוקר קמתי מוקדם ונסעתי
לירושלים, לחברה שלי, כי מה?! היא שכבה עם משהו אחר, אני לא
אסע?!