המזרון היה מאוד נוח, שמיכת הפוך בלילה קר כיסתה את גופינו
הערומים, היא החלה עולה למעלה, במעלה גופי הרועד. מלקקת
במעגלים קטנים עם לשונה הנעימה, מנשקת את פטמותיי הזקורות
ומניחה ראשה על חזי. אני טועם מעט משערה היפה, בודק את שנייה
ואת שפתיה באגודלי.
"נוימן," היא אומרת "אם היו נותנים לך משאלה אחת ומבטיחים לך
שהיא בטוח תתגשם, מה הייתה מבקש?" ואני בלהט הרגע עונה לה
שהייתי מבקש את זה, את המצב שבו אני נמצא כרגע, שליו ורגוע,
מאושר ומרוצה, נוח לי וכיף לי ויש לי עם מי לדבר. כל מה שאדם
רוצה. הייתי מבקש מהרגע הזה לנצח. והיא לא הבינה "נו באמת, אל
תתחנף! מה היית מבקש?" התחלתי להסביר לה שזה כל מה שאני רוצה,
זו השאיפה הגדולה ביותר של האדם, שאר הדברים שאני אבקש יהיו רק
כלים בדרך למטרה הזו. אמרתי לה שאני רוצה בית קטן בכפר ואז
הסברתי לה שהבית שאני כל כך רוצה הוא בשביל השלווה שהוא ייתן
לי, אמרתי לה שהייתי רוצה שכל שכניי יהיו חבריי וזה כדי שיהיה
לי כיף לגור בכפר הזה, כדי שאני ייהנה ושיהיו לי חברים טובים
להעביר איתם את הזמן. הייתי יכול לבקש גינה פורחת ונוף מרהיב,
המשכתי להסביר לה, אבל גם זה היה רק חלק מהפאזל שמרכיב את
ההרגשה שאני נמצא בה כרגע. "את רואה?!" אמרתי לה "כל הדברים
החומריים האלו שהייתי מבקש מובילים אותי למטרה הנעלה הזו -
להיות רגוע וליהנות. אז למה שלא אדלג על כל הכלים האלו, מה
שייקח לי לפחות אלף משאלות, וייגש ישר לאידיאה שלה כולם
מצפים?! עכשיו אני מרגיש נפלא! בדיוק כמו שבית בכפר או מכונית
נגישה יגרמו לי להרגיש" היא חייכה, ספק אם הבינה. "אתה אוהב
אותי?" שאלה לבסוף. שתקתי. "נוימן," טפחה לי קלות על כתפי "אתה
אוהב אותי?" לא ידעתי מה לענות לה, בעצמי לא הייתי בטוח. "היי,
אל תעשה את עצמך ישן! תענה לי כבר!" הפצירה כשהפעם היא תוקעת
בי מבט חודר לעיניים, "לא, אני לא אוהב אותך" עניתי מגמגם. לא
שיקרתי לה בשתי התשובות. באמת הרגשתי מצוין. יכול להיות שגם על
האהבה האמיתית, הרגש העילאי שכולם מדברים עליו, גם עליו הצלחתי
לדלג? ישר לאושר השמימי?!? |