פתחתי את דלת הבועה לה אני קורא "בית" ויצאתי אל המציאות מעבר
לכביש, בתקווה להתבגר - בתקווה להבין את העולם.
החלטתי לרדת במדרגות לא רציתי לקצר את הדרך. יצאתי מהביניין
והסתכלתי עליו - כבר לא כל כך גדול ומאיים - פעם האמנתי
שהביניין מגיע לעננים, ומגרד את השמיים העלתי זכרונות נעימים.
עכשיו הוא סתאם עוד גוש של בטון - לא מפחיד ובטח שהוא לא מגיע
לעננים (טוב - רק כשיש ערפל), החלטתי ללכת לים - פעם חשבתי
שהים הוא מקום רומנטי, עד שהבנתי שיש שם רק זונות - וכל מי שבא
לשם - לא מחפש רומנטיקה. אבל בכל זאת למען התמימות, הסתכלתי
לשמיים, חיפשתי את הכוכבים, אבל גם הם נעלמו בין אורות העיר.
התחלתי להתקדם לכיוון המערב, אולי בכל זאת אמצא שם זוג אוהבים,
אולי במקרה אתקל בזוג אוהב. בדרך עצים רבים, באופק הקרוב נראו
ביניינים רבים, כל כך אפורים - כל כך מתים. והעצים, כאילו
יודעים את סופם קוראים לי, בוא קח אותנו איתך, אל תשאיר אותנו
פה לבד בקור. אבל כל מה שיכולתי לעשות זה רק לתרום להם מנוזל
עיניי המלוח, חייכתי חיוך עצוב והמשכתי. בכניסה לים איפה שכל
הזונות מציאות עצמן לכל המרבה במחיר עמדה לה זונה יפת תואר,
הסתכלתי עליה, והייתי חייב לשאול, הייתי חייב לדעת.. "כמה..."
ולפני שסיימתי את המשפט היא סגרה אותו, כאילו יודעת "100 שקל
מציצה וזיון" היא חייכה אלי, והוסיפה בקול גברי עצוב "אני
טרנסקסואל", חייכתי אליה בנימוס ובמבט חצי מבוייש חצי מרחם
אמרתי לה "לא. תודה." והמשכתי ללכת ללא תשובה, כשהגעתי לחוף
התייבשתי על סלע רטוב מדמעות אלוהים, הסתכלתי על היושבים זוג
עושה את צרכיו האנושיים, מתעלם מהסביבה הרועשת של חבורה שחוגגת
בקרבת מקום. הסתכלתי על אותו הזוג, ונזכרתי בך. אני עדיין זוכר
שגם אנחנו לא מזמן שכבנו לנו על החוף, התעלמנו מכל הסביבה,
שכחנו שיש עולם, רק אני את והגלים. אבל עכשיו אני פה לבד, ורק
צופה על העולם שמחוץ לבועה.