"שלוש צעירות נהרגו בתאונת דרכים"  זו הייתה הכותרת הראשית
בכל העיתונים, לא יודעת למה עשו מיזה כל כך "ביג דיל" זה לא
שאף פעם לא קרה מקרה כזה, ולמקרה שלנו נתנו ממש במה, אני לא
יודעת אפילו למה.

תמיד פחדנו שזה מה  שיקרה, תמיד צחקנו על זה, אמרנו מחר זה מה
שיהיה כתוב בעיתון "חבורת צעירות נהרגו בתאונת דרכים קשה" כמעט
וקלענו בול... זה אולי נשמע טיפה טיפשי, אולי טיפה אירוני אבל
אפילו הייתה לנו סיסמת מוות, היא הלכה כך: "אם נמות, אז נגיד
שבדיוק דיברנו על זה ואז לא נמות, ואם עכשיו נמות אז נגיד
שבדיוק דיברנו על זה שאם נמות מה יקרה ואז לא נמות, ואם עכשיו
נמות אז נגיד שבדיוק דיברנו על זה שאם נמות אז מה יקרה אם נמות
ואז זה פשוט יהיה ארוך מידי ולא נמות..."
זה קצת ילדותי, אני יודעת, אבל כאלו אנחנו, לא בוגרות במיוחד -
זה כיף אנחנו בוגרות שצריך להיות, לא יותר מיזה...

תאמת? שתמיד פחדנו מהמוות כי לא ידענו שזה ככה, בכלל לא חשבנו
שנמות ביחד, חשבנו שרק אחת תמות ואז זה יהיה מאוד עצוב,השבעה,
השנה הראשונה, התהליך להתגבר עליה וכל זה... זה קשה כי אנחנו
חברות ממש טובות,אנחנו עושות הכל יחד,אפילו יש לנו דירה
משותפת.
אבל שמתנו כולנו יחד, באותו היום, באותה תאונה, זה פשוט היה מן
סוף שבוע לכל החיים, סוף שבוע מפנק שכזה עם בריכה, משרתים,
מכון כושר, שמש, בנים, מסיבות, זה לא נראה כאילו שבאמת מתנו
אולי למשפחות שלנו כן, אבל לי? ממש לא. זה היה אפילו כיף,
משחרר.

יום שישי גשום, כמו כל שישי אחר אין מה לעשות, אז כמו כל שישי
אחר  יוצאים לסמסרה, הבית השני שלנו. מחכים בתור לפחות שעה
וחצי ואז נכנסים אבל ההמתנה שווה כל רגע, ריח הנרגילות הרודף
את המקום, העיצוב השאנטי המדהים וכל אותה אווירת הסמסרה...
אלה הייתה ממש יפה באותו היום היא תכננה לראות את טל, האקס שלה
- הוא מילצר שם, ובאמת היא ראתה אותו, אמרה לו שלום סתמי כזה
והמשיכה ללכת.  היה כל כך בא לנו להתפרק, להשתחרר אז החלטנו
להשתכר, סתם בשביל לתפוס ראש, לא משהו רציני, לחן כמובן שלא
הסכמנו לשתות כי היא זו שנהגה אבל כנראה שבלי שאני ואלה שמנו
לב היא השתכרה יחד איתנו.
קראנו לטל, להזמין חשבון ואז אלה החלה לזמר לו את השיר שכתבנו
עליו אחרי שהם נפרדו, ואני וחן כמובן אחריה...

"אהלן אהלן טל,
אנחנו לא אוהבות אותך בכלל...

וכך השיר הולך וממשיך ונהייה יותר ויותר מביך...
הוא היה די המום, תמיד הוא חשב שאנחנו ביישניות.. והיינו
קצת... אבל ששיכורים הביישנות לא מהווה תפקיד, הוא הניח את
החשבון על השולחן והלך במבט מושפל לכיוון המטבח.

אנחנו שילמנו וקמנו לכיוון היציאה, נעלנו את הנעליים שלנו
(אה..עוד דבר שתמיד אהבתי בסמסרה הרגשת הביתיות , אסור להיכנס
עם נעליים!) והלכנו לרכב, היה קר, ממש קר... אז אני ואלה רצנו
לכיוון הרכב בעודנו רבות מי תשב מקדימה, כמובן שאני תפסתי את
המקום הקדמי:) .
חן התניעה את המכונית, והדליקה רדיו אני ואלה לבינתיים
אמרנו את הסיסמה "אם נמות, אז נגיד שבדיוק דיברנו על זה ואז
לא נמות, ואם עכשיו נמות אז נגיד שבדיוק דיברנו על זה שאם נמות
מה יקרה ואז לא נמות, ואם עכשיו נמות אז נגיד שבדיוק דיברנו על
זה שאם נמות אז מה יקרה אם נמות ואז זה פשוט יהיה ארוך מידי
ולא נמות..." ויצאנו לדרך. האזנו לרדיו "אמצע הדרך" תמיד
בשישבת יש שם שירים ישראלים יפים, בדיוק היה את השיר "תחת שמי
ים התיכון" של שלמה ארצי התחלנו לשיר ולהתפגר, ואז ראינו רכב
מהמם, אני לא אגיד לכם מה השם שלו כי אני בורה במכוניות אבל
הוא פשוט היה יפיפה, ואז אמרתי להן "בנות, בנות תרגענה... אולי
הרכב יפה אבל יש משפט ידוע "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו""
אז באמת החלטנו לגלות מה יש בתוך הקנקן היפיפה הזה.
לא היינו ממש מרוכזות בנסיעה,המוזיקה הייתה על פול ווליום ואגב
השיר כבר הספיק להתחלף ל"יאללה ביי" של אריאל הורוביץ, ואנחנו
זימרנו דיברנו צחקנו ובנוסף לכל גם היינו שיכורות ואם זה לא
מספיק אז עוד עקבנו אחרי אותו קנקן, אותה מכונית שנסעה לפחות
על 150 קמ"ש ואנחנו אחריה....

"אואואואואואואו" זה הדבר הבא שאני זוכרת ששמעתי, בטעות חן
סטתה לנתיב הנגדי ובאה מולנו משאית, אתם בטח כבר משערים
לעצמכם מה היה הסוף. אני רק זוכרת את קולות האמבולנסים שכיסו
את המקום ושקבעו כבר שם שחן ואלה מתו ורק אני נשארתי עוד קצת,
אבל כבר הייתי גמורה הייתי גוססת, מתתי בדרך לבית החולים...

אלפי אנשים זה הדבר הראשון שראיתי שפקחתי עיניים אחרי שכבר
מתתי, אני חן ואלה עומדות בתור שלפנינו עוד בערך כ - 2,000
אנשים עומדים ומחכים באותו התור, זקנים וזקנות, גברים ונשים
ילדים וילדות רוסים ורוסיות אתיופים ואתיופיות ערבים ואפילו
תינוקות. כולנו עמדנו בתור אחד ארוך, אני הייתי אחרונה בתור,
חן ואלה היו קצת לפניי, אבל הן קראו לי ואמרו לאנשים שמאחוריהן
שהן שמרו לי מקום.

סוף סוף, בשעה טובה הגיע תורנו, נכנסו למין חדר חשוך כזה שכל
הקירות צבועים בו שחור, החזקנו ידיים, פחדנו, פתאום הבהבה לה
נקודת אור מאחת הפינות של החדר ומאותה נקודה התפתחה לה דמות,
היא ישבה על כיסא מלכותי כזה כמו הכיסא שעושים עליו ברית
לתינוקות, ואפילו יותר מלכותי ממנו -בצבע לבן עם זהב, ואותה
הדמות הייתה כל כך יפה כל כך זוהרת, אני חושבת שזו הייתה
אלוהים. הוא אמר לנו .בטון נורא חביב "אתן, בגלל שהייתן בנות
מאוד טובות בחיים שלכן, ואני יודע שזו הייתה הפעם הראשונה
שהשתכרתן ובמקרה השטן תפס אתכן היום, בגלל זה יהיה לכן כאן יחס
טוב" הודינו לו והוא הצביע לנו על דלת היציאה.

"אני בשוק, אני בהלם, אני ה-מ-ו-מ-ה, אמאלה", צחקנו, תמיד
דיברנו אותו דבר, אפילו באותו קצב.
אבל באמת שזה היה מדהים, כאילו יצאנו מתוך שנות ה -40, היינו
לבושות בשמלות נפוחות שכאלו והשיער אסוף בצורה מלכותית במיוחד.
והנוף? הנוף היה משגע, גבעות ירוקות, פרחים, חופי ים. מדהים.
גם האנשים היו די נחמדים, התחברנו מהר יחסית  להרבה אנשים,
מישהו שאחד שהכרנו סיפר לנו  -שלנו, לו ולכל אחד מהאנשים שפה
יש מזל, ושיש כאן ממש קצת אנשים, רוב האנשים הולכים למקום אחר
מאותו חדר חשוך, מקום הרבה פחות טוב מהמקום שאנחנו נמצאים בו,
שאלנו בתמיהה מאיפה הוא יודע את זה? אז הוא סיפר שהוא הכיר פה
מישהו שבהתחלה היה במקום ההוא, ואז העבירו אותו לפה כנראה בגלל
התנהגות טובה. ואז הבנו שאולי אפשר גם להעביר על התנהגות רעה,
אז אסור פה לצחוק על אנשים, או לרכל יותר מידי...דברים שכמו כל
בנות טיפוסיות אחרות, גם אנחנו היינו אוהבות לעשות. הבנו שזה
כבר לא צחוק, זה כבר לא החיים זה המוות.
בכל אופן הרגשת השלווה והחופש ששכנה במקום הזכירה לנו את אילת
וכמה כיף היה... אני נזכרתי במישהו שהכרתי שם, מאיר, הכרנו
בפאנצ' ליין במקריות מוחלטת, החלטתי שאני רוצה אותו, אני
מאמינה שהוא החליט אותו דבר לגביי כי היינו שם ביחד, אבל הוא
גר בטבריה... אז הקשר לא ממש התממש, לצערי. תמיד ניסיתי שהקשר
יישאר עוד קצת, למתוח אותו עוד טיפה, בטלפון מידי פעם... אבל
זה היה חסר תקווה כבר לא היה לי איך למשוך אותו... בדיוק אני
ואלה ניהלנו על זה שיחה אתמול איך שלעולם אני לא אדבר איתו עוד
כי אין לי סיבה, אין לי עוד חנוכת בית, ולו אין עוד יומולדת,
ואין שום סיבה מיוחדת שאני אצטרך לדבר איתו, כנראה שעכשיו גם
אם אני ארצה לדבר איתו אני לא אוכל, ולא בגלל שאין לי סיבה
בגלל שאין לי איך אני פה והוא בכלל שם, אז כן היה גם קצת עצוב
למות.
בכל מקרה אחרי שנזכרתי במאיר, נזכרתי בעוד דברים שאני ואלה
דיברנו עליהם ביום האחרון שלנו, דיברנו הרבה על מוות באותו
היום, סיפרתי לה על כל האנשים שהכרתי שמתו והיא סיפרה לי שהיא
לא הכירה אף אחד חוץ מאלעד... ומהאבא המאמץ של אבא שלה, אני
לעומתה הכרתי הרבה, היה את עודד הבן של אליעזר אח של אימא ואז
את יוסף אח של אימא וסבתא של חן ואלעד ואחרי חודשיים את דביר
הבן של רחל אחות של אבא ושוב אחרי מספר חודשים את אלירן הבן
של ציון אח של אימא ... בדיוק סיפרתי לה על כולם אתמול, ובדיוק
חשבתי על דביר, בן דודה שלי ואיך שאני מתגעגעת אליו....

הלכנו לחוף הים, לתפוס שיזוף. אני נרדמתי קצת.

"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה 12:00 והנה החדשות מפי דן
קנר" כך התעוררתי באותו בוקר קייצי, כיוונתי את המערכת בטיימר
לשעה 12:00 לא שהיו לי תכניות מיוחדות לאותו בוקר פשוט לא היה
בא לי לבלות את כל היום במיטה. זה היה החופש הגדול האחרון שלי,
לא בחיים כמובן, בתקופת בית הספר, יום חמישי שכזה, אני אפילו
זוכרת את התאריך 09.08.2001.
הייתה לי תחושה לא טובה, מגעילה אז החלטתי לפנק את עצמי
ולהעביר לי את התחושה הזו, קמתי  התקלחתי והזמנתי את חן לארוחת
בוקר, ארוחת בוקר מהסרטים... הכנתי חביתה אבל לא סתם חביתה, עם
ירקות... חתכתי בצל קטן קטן עד שכבר דמעות מילאו את עיניי
לקחתי עגבנייה וקיצצתי אותה עד שכל המיץ האדום שלה יצא ממנה,
אפילו התלכלכה לי טיפה החולצה בצד שמאל מעל החזה מרוטב
העגבניות הזה, שברתי את הביצים וערבבתי אותן היטב ואז זרקתי
הכל למחבת, החביתה יצאה משובחת ביותר. כשסיימנו לאכול חן עזרה
לי לנקות והלכה לעבודה. אני נשארתי בבית, יום רגיל שכזה, הלכתי
לנוח קצת וקמתי בסביבות השעה  17:00, מרפרפת בערוצים
בטלוויזיה, שום דבר מעניין, בדיוק שהגעתי לערוץ 22 היה חדשות,
שמעתי "אזרח נהרג משתי יריות צלף פלשתינאי בראש בישוב אבני
חפץ", שיגרה... די כבר נמאס, חשבתי לעצמי... אבל זה לא ממש
דיבר אליי באופן אישי, החלטתי להעביר ערוץ, לא להיכנס לדיכאון
מכל המצב, מכל הפיגועים, מכל הדמים, מכל האנשים שהכרתי והיו
חיים עד אותו היום ואינם עוד.
"אוףףףףףףף, איזה יום משעמם" התלוננתי בפני אחי הקטן, עומר,
החלטתי לפרוש קצת למחשב, קצת מירק, אולי קצת אי.סי.קיו, אבל גם
שם לא היה מעניין במיוחד.
אז החלטתי להיות חמודה ולעשות הפתעה לאימא שלי, לארגן את הבית,
קראתי לעומר וחבר שלו דורון וכולנו יחד התחלנו לארגן את
הבית... הכתם עדיין היה על החולצה, לא היה לי כוח להחליף אותה
והיא איכשהו החזירה לי את התחושה הרעה, בדיוק שבאתי להיכנס
למקלחת, צלצל פעמון הדלת, אימא באה, ירדנו לקראתה ואז היא אמרה
לי בקול לחוץ וחסר רגישות למדי "שמעת שדביר מת?!", שאלתי אותה
"מה??? מי???" במוח שלי התרוצצו מיליוני מחשבות חשבתי על כל
הדבירים שאי פעם הכרתי... חוץ מדביר אחד... אימא לבינתיים ענתה
לי "דביר, הבן של רחל", "מה?!?!?!!?! לא יכול להיות" התקשיתי
להאמין והלכתי ישירות לטלפון להתקשר להדר החברה הכי טובה שלי
וגם הבת של שרה, אחות של אבא. "הלו" היא ענתה, וה"הלו" שלה אמר
הכל, אמרתי לה "טוב ביי" היא אמרה לי "רגע לירז, רגע לירז,
לירז, לירז..."

"לירז, לירז,  קומי... לירז נו קומי כבר, הרבה זמן לא ראיתי
אותך..." פקחתי את העיניים שלי באדישות, הייתי ממש עייפה אחרי
כל מה שעבר עליי, זה היה קול גברי ועדין, קול שהרבה זמן לא
שמעתי, חשבתי שאני מדמיינת, אבל לא... זה היה הוא, הייתי בטוחה
שאני בחלום, אבל אז הוא אמר לי שכשמתים אין חלומות, לא האמנתי,
לא האמנתי שאני אראה אותו שוב, שמתי שהוא עוד נפגש, חיבקתי
אותו כל כך חזק ודמעות מילאו לי את העיניים זו הייתה הפעם
הראשונה שבכיתי מאז שמתתי, ולא בכיתי מעצב להפיך משמחה...
הוא סיפר לי כמה קשה לו, וכל מה שהוא עבר פה וגם אני השלמתי לו
לא קצת חוויות ואמרתי לו שאין לו מושג מה המשפחה שלו עוברת יום
יום, הוא אמר שהוא יודע, שהוא רואה את כל העצב והדמעות ושהוא
ראה גם כמה אני בכיתי, וכמה אני בוכה עליו כל יום, שאלתי אותו
בתמיהה  "מה?! איך אפשר לראות?" ואז הוא אמר "כל אחד שנמצא פה
לפחות חודש מקבל מן מצלמה קטנה כזו כמו מצלמה דיגיטלית ויכול
לצפות דרכה בעולם השני, ולפעמים אבל רק לפעמים האנשים שנמצאים
בעולם השני רואים אותו גם וזה מופיע להם בחלום, כמו שלך היה
איתי". חייכתי אליו, והוא חייך לי את אותו חיוך מקסים שלו,
החיוך שכל כך אפיין אותו, שעשה לי טוב על הלב כל פעם שרק
נזכרתי בו.

שאלתי אותו במבט מסוקרן אם הוא ראה את ההלוויה שלי, הוא סיפר
לי שכן, וכמה אנשים באו ואיך שכולם בכו, ושעדי אחותי באה
במיוחד מחו"ל והיה להם קשה לתפוס אותה בהתחלה, והיא הצטערה על
זה שהיא נסעה בכלל כי היא אפילו לא הספיקה להיפרד ממני כמו
שצריך... ואז שהוא סיפר לי את כל מה שאמרו עליי, ואיך שהמשפחה
שלי הגיבה, בכיתי בפעם השנייה, אבל כבר לא משמחה מעצב,
התגעגעתי אליהם, רציתי לחבק אותם להיות איתם להגיד להם כמה אני
אוהבת אותם. אבל כבר לא יכלתי...
הוא ניחם אותי, ניסה לעודד אותי, אמר לי שזה קשה, קשה מאוד,
אבל הוא יהיה איתי וזה יהיה קשה אבל ננסה להתגבר ביחד...
העברנו נושא איכשהו ודביר אמר "צפיתי בך בחן ובאלה ברגעים
האחרונים שלכן... ניסיתי לעצור את המשאית אבל לא הצל.." עוד
לפני שהספיק לסיים את המשפט, קמתי מבוהלת ושאלתי "איפה חן
ואלה?" "לא ראיתי אותן" הוא ענה, נרדמתי לפחות משעה וכבר הן
לא כאן, חשבתי לעצמי "מה אני אעשה?" אמרתי בלחץ, הוא ניסה
להרגיע אותי אבל זה לא הלך,אלה אף פעם לא הייתה טובה בדרכים
אולי היא הלכה לאיבוד... אבל מה עם חן?! תמיד היא ידעה
להתמצא...
דביר הציע לי ללכת לקרוא בעיתון, אני עוד הייתי חדשה לא הבנתי
על איזה עיתון הוא מדבר אז  הוא סיפר לי שיש להם (או שאפשר
לאמר כבר לנו) שם עיתון שנקרא "כל שעה" וכשמו כן הוא,  הוא
מתעדכן אוטומטית כל שעה.
שעיכלתי מה שדביר אמר, עיתון... נכנסתי ללחץ, הוא הרי לא סתם
יציע לי ללכת לחפש בעיתון אולי קרה להם משהו.

"שתי צעירות נהרגו בתאונת דרכים" זו הייתה הכותרת הראשית
בעיתון, ושוב נתנו למקרה במה אז לא הבנתי למה, למה עשו מיזה כל
כך "ביג דיל", עכשיו אני מבינה, לצערי, כי אלו היו הן, אלו היו
חן ואלה, הבנות הכי הכי, הכי טובות, מקסימות, יפות, חכמות
וחביבות. זה היה אסון בינלאומי שהן הלכו, גם בחייהן וגם במותן
ועכשיו במותן שוב... אז החלטתי שאת הבנות האלו, הבנות שלי, אני
לא עוזבת.

באתי לדביר בוכה והוא כבר הבין הכל, אמרתי לו מיללת בבכי "תמיד
כשאומרים לי מוות עולות לי לראש אלף קונוטציות,שמתת עלו לי
1001, עכשיו כבר עולות לי 1003, תמיד אמרת שהלוויות זה לא
מקום לילדים, אבל אתה בעצמך עדיין ילד, אנחנו עדיין ילדות,
תמיד דיברנו על העתיד ומה נעשה שנהייה גדולים, אבל לקחו את זה
מאתנו, כבר לא נהייה גדולים. תמיד... תמיד רציתי להגיד לך
שלום דביר, שלום אחרון... עכשיו אני פה איתך"

לקחתי מדביר את המצלמה שלו להסתכל בה פעם אחת ראשונה ואחרונה,
ניסיתי להגיע אל המשפחה שלי להגיד לה שלום, אני מקווה שגם
הצלחתי. אח"כ גם נפרדתי מדביר, הוא לא ידע שזו פרידה, אבל
הייתי חייבת, אמרתי לו שלום, שלום אחרון.

יצאתי למסיבה, השתכרתי, התנעתי את המכונית, נתתי גז ופניתי
בכוונה לנתיב הנגדי, באה מולי משאית, אח"כ הכל היה שחור.  

מוקדש באהבה רבה
לבן דודי היקר - דביר רשף ז"ל
ולחברותיי הטובות - אלה אוזן וחן קנפו