במפגש נהר חלומותיה עם רחוב המציאות עומד גשר מקושת.
אהובתי עומדת בקצהו ומתחילה לטפס - מתכוננת לקפוץ אל הזרם.
"אל תקפצי," אני אומר לה - עומד שם ומפציר.
כי אני הרי מדדתי, ויודע את גובה המציאות מן החלום -
הנפילה הרת מוות.

"המים קוראים לי," היא מסננת בין שפתיה ארגמן,
בקול רם מספיק כדי שאשמע.
ומוסיפה אז בקול חלוש יותר, עם דמעות בגרונה,
על חיים אחרים ועל הצלחה.

ואני מסוגל רק לדמיין כיצד היא רואה את הנהר;
כיצד הוא קולח ולוחש לה, ומושך אותה אליו;
איך עיניה לכודות ונפשה איתן,
במחולו של הקצף על הסלעים ובינהם.

ואני, שאת כל חלומותיי היא כבר לקחה בהוא זמן,
עיוור כבר, וסובל את סנוורו של הנהר.
ולכן יכול אני לראות את גובה הקפיצה,
וממשיך לבקש בלחישה כצעקה:

"אל תקפצי," אני מפציר בה, "אל תקפצי."