[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








-מוקדש לך-
אני כותבת לך את ה"הספד" הזה במלוא משמעות המילה הספד אולי כדי
להדחיק קצת הכאב ולנסות לייפות את הצלקות שהשארת בי כי צלקות
לעולם לא נמחקות, אולי בעצם כדי לשכוח כל מה שעשית לי, או אולי
סתם כדי להתמודד באירוניה עם העובדה שאת עדיין... חייה.



זה בעצם התחיל ביסודי אני חושבת...
היינו יחד מכיתה ד', לא ממש הכרנו, בכיתה ו' ישבנו אחת ליד
השניה, רק היום אני מבינה שזו היתה הטעות הכי גדולה בחיים
שלי...
התחלנו להתכתב בשיעור ופתאום גילתי משהי בוגרת יותר, כייפית,
משהי שמבינה אותי וכללית בעיקרון מישהי שהיתה לי איתה שפה
משותפת כלשהי, לשם שינוי...
היתה בנינו כימיה ממש טובה,התחלנו לדבר,נפגשנו הרבה (כמובן
שהכל מיוזמתי), התחלנו להכיר אחת את השניה לעומק יותר, כל
הסיטואציה הזו קרתה בדיוק לפני המעבר המפחיד לחטיבה... בתמימות
של ילדה בכיתה ו' בבחירת החברות, הדחקתי את כל חברותי מהעבר
ובחרתי בה כאופציה ראשונה.
בדיעבד כל החברות שלנו זו הייתה מעיין סנריה קבועה כזו שהיא
גרמה לי לעשות, לשכוח מהחברות שלי ולשמור אותי לעצמה.
בחטיבה נרקם בנינו קשר שלא היה לי בחיים עם חברה, קשר פתוח,
כייפי, תיכננו המון תיכנונים לעתיד המאוד רחוק, היא ידעה עליי
הכל, לטוב או לרע (אני לרוב לא ידעתי עליה כלום...), עברנו הכל
יחד ובמבט לאחור אני לא אומרת שלא היו רגעים שבהם היה לי שיא
הכיף איתה.
היא תמיד נהגה להסתכל לי בעיניים, עמוק בתוך העיניים, נתנה לי
חיבוק ענקי והיתה אומרת לי בצביעות תמימה שאני כל העולם
בשבילה.
היא הייתה האידיאל בשבילי לחברה- נורא נוחה, הקשיבה לי תמיד
בהנהון ראש בלי להוציא מליה- למרות שכשזה הגיע אליה היא לעולם
לא סיפרה,
נתתי בשבילה הכל- למרות שלעולם לא קיבלתי כלום חזרה,
אהבתי אותה ממש כמו את אחותי- למרות שתמיד הייתה כ"כ קרה...
והכי חשוב, סמכתי עליה והאמנתי בה הכי בעולם- למרות שהתגלתה
כהבן אדם הכי לא אמין שיש,
החברה שנתתי בשבילה את כל כולי בעצם הייתה הבן אדם הכי
אינטרסנטי, אגואיסטי,לא מתחשב,לא מפרגן, פוגע, תירוצן, רכושני,
מתחמק היא תמיד נתנתה לי להרגיש נחותה ורצתה תמיד שאקנא בה על
מנת שתרגיש יותר טוב אבל הכי כואב... שקרן.
במשך 4 שנים היא שקרה לי במצח נחושה, זה כבר הגיע לה בטבעיות
אפילו היא התחילה כבר להאמין לעצמה.
היו לה חברים דימיוניים, בגללה איבדתי אמון באנשים, יש לי
מעיין פוביה בלתי מוגדרת מלסמוך על אנשים, נמאס לי כבר להפגע.
בעיר בה אני גרה איבדתי את כל החברות (בגללה) היא הדבר האחרון
שנשאר לי משם וגם את זה היא עזרה לי לאבד.
                                         

הדחקתי את עיניין השקרים עמוק עמוק בתוכי, האשמתי את עצמי שאני
מדמיינת, כעסתי על עצמי שאני מעזה בכלל לחשוב עליה דברים
כאלו!
בחופש דיברתי איתה על זה, ניסיתי להבהיר דברים, שאני אבין שזו
רק אני והיא הבסדר בכל הסיפור, והיא... כמו תמיד הסתכלה לי
בעיניים, עמוק בתוך העיניים, חיבקה אותי ואמרה לי בצביעות
תמימה שאני כל העולם בשבילה.
                                         

אחרי 4 שנים של כאב... הפסקתי לקחת הכל על עצמי... נמאס לי
כבר, לא יכולתי לשמור את זה יותר עם עצמי.
היום אני כבר לא מדברת איתה, דווקא בתקופה הכי מסריחה בחיים
שלי שהיא בעצם הייתה זו שהחזיקה אותי יציב.
2 ידידים דיברו איתה, הסבירו לה בצורה ברורה שאנחנו כבר יודעים
הכל,
מאז... היא לא באה 4 ימים לביה"ס...


היום נראה אותה באה אלי, מסתכלת לי בעיניים, עמוק בתוך
העיניים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עקירת טחורים
קורעת את התחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 17:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית ענבלי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה