פעם, לפני שעה,
אני בטוח שהיתה לי הרגשה,
מושלמת, פשוט טובה,
שיש לנו אהבה.
אולי זאת היתה אשליה,
אולי זאת רק עוד מהמורה,
בדרך ללא נודע,
בדרך לאדם הבא.
פעם, לפני דקה,
אני לא מבין מה קרה,
היתה מריבה,
ונפסקה האהבה?
אולי יש דרך חזרה,
אולי היה פתרון למשוואה,
האכזבה לא ברורה,
הדרך סלולה להבטחה הבאה.
היום, לפני שניה,
אני יודע שזה קרה,
אני לא נמצא בהכחשה,
אך ההרגשה עדיין חזקה.
למה הסיוט הפך למציאות?
למה החלום הפך לדמיון?
למה אני לא מפסיק לחשוב?
למה אני לא מפסיק לאהוב?
מחר, בעוד דקה,
אני אשכח את מה שהיה,
אני אצא לדרך חדשה,
אני אדע שוב מה זאת אהבה.
בתוך מערבולת של אני,
בתוך סבל של עצמי,
אני פוקח את עיני,
שחור זה עדיין מה שמולי.
עכשיו,
רוצה לרוץ, אבל לא יודע לאן,
רוצה לצעוק, אבל אין לי מילים,
רוצה להפסיק, אבל אין לזה סוף,
רוצה אליך, אבל אני לבד,
רוצה רק דבר אחד,
שלפני שעה יהיה לעולם,
ולפני דקה יהיה לעולם לא. |