אחר-צהריים בהיר ואוורירי. היא יושבת בחדרה, מבטיה על נקודה
בלתי ברורה בקיר. חושבת על החיים; על העבר, על ההווה... על
העתיד. היא קמה אט אט מהכסא, הולכת לכיוון מיטתה ונשכבת, אנחת
כאב נשמעת מפיה. מחשבות מתרוצצות בתוכה, סערת רגשות סוחפת
אותה. היא מזיזה את ידה, מגששת מתחת לשמיכה, מחפשת אחר השלט.
לפתע מוצאת ובאיטיות מכוונת אותו לעבר המערכת. לאחר כמה שניות
צלילי מוזיקה שקטה בוקעים מהרמקולים הגדולים. היא מנסה למקד את
מחשבותיה, להבין מה בעצם עובר עליה, אבל היא יודעת שכלום לא
יעזור, היא בחיים לא תבין מה עובר עליה. זה לא שהיא מתוסבכת..
היא פשוט יודעת שלעולם לא תבין איך קרה שחייה השתנו ללא הכר,
ברגע אחד, בשנייה אחת. איך בפחות משנייה מסכנה היא התבגרה בכמה
שנים טובות, מילדה בת 11 וחצי היא הפכה לנערה בוגרת.... איך
החיים גזרו עליה להתבגר, איך החיים גרמו לה להתמודד, עם עולם
אכזר שכזה.

היא חושבת על החור ענק שיש בליבה, חור שחור, שלא יתמלא לעולם.
היא חושבת לעצמה איך החיים יכלו להיות כל-כך אכזריים. ולקחת
ממנה את האושר והשמחה שיש בילדה קטנה, ילדה שלא צריכה לחוות
מוות, ילדה שבגיל כזה לא צריכה בכלל לדעת ושלא נדבר על להכיר,
את המוות. היא חושבת אם אנשים אחרים מבינים מה עובר על המשפחה
שלה. והיא מגיעה למסקנה שאף-אחד, כל עוד הוא לא עבר את זה
בעצמו, לא יכול להבין..
היא קמה במהירות ומהמיטה, מנגבת את עיניה שהחלו דומעות. הולכת
למראה ומסתכלת... כמה היא נראית אומללה... היא מנסה לחייך,
לבחור את החיוך המושלם, שיסתיר את הכאב, ובזמן שהיא יוצאת
מהבית, היא שוב מחייכת את אותו החיוך, חיוך של אושר, חיוך של
שמחה, חיוך שמסתיר את האמת האיומה.