"אני". ככה צריך להתחיל מונולוג, לא?
הרי אם אני מדבר לעצמי אז זאת בדיוק המילה בה אשתמש.
אני, אותו אדם שמגדיר עצמו כשמח בחלקו, אולי מאושר.
אני, אותו אדם שהבין שאין הוא יכול לחכות שיכה בו האושר ביום
בהיר אחד ואז הכל יסתדר מעצמו.
אני הוא אותו האני שהיה בעבר בהווה והכרתם אותו.
הכרתם? לא, לא הכרתם. רק ידעתם מי הוא אני.
ואתם, אותם אלו שלא ידעו להעריך אותי בעבר, רק עכשיו יודעים.
אלו שידעו לפגוע בי, לראות בי את הרע (ולא חסר).
אתם, שעכשיו מעריכים את האושר שלי, היכולות שלי, השאיפות שלי.
כן, אתם.
אני מאושר. נהייתי מאושר בלי עזרתכם! בלי הערכתכם כלפי!
אז אני רוצה להגיד לכם משהו:
"אני לא צריך את ההערכה שלכם עכשיו"
הייתי צריך אותה אז. הזדקקתי לתמיכה שלכם אז. איפה
הייתם?!
עבר, נגמר, נשכח אבל לא נסלח...
עכשיו, לכו... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.