אני יושבת בחוץ על ספסל וזה עוד שיעור שהתפלחתי וזה מצטבר לעוד
ועוד , ועוד.
דממה מסביבי ואפור כזה של בוקר באמצע החורף עם טיפות קטנות אני
מתחילה לחשוב מחזיקה מעצמי רוחנית אחת שכבר הבינה, מקדימה את
כולם ב5 שנים עם הטיול להודו שגילתה את המשמעות ולא אכפת לה כי
היא 100% אמיתית .
קוראת ספר על גילוי על תשובה טיפות גשם וקור משתק ולא יכולה
שלא לתהות למה כל כך אבוד לי.
אני קמה בבוקר והולכת לזיוף ואין כבר טעם להכחיש שאת האושר שלי
אני לא אמצא לפחות אני לא חושבת לפעמים מהרהרת על זה על זה
שהסוף הטוב שלי אולי רחוק, רחוק מדי אני מוסיפה ואז אני מתחילה
לפחד.
כי בשביל זה אני ממשיכה הלאה ואני יודעת שאני לא אוותר וזה רק
מפחיד אותי יותר. ועכשיו זה כבר ייהפך ל4 בלילה ואני אשמע שיר
אבוד של נירוונה או קורן אכתוב ואירגע , אירגע ואכתוב  ככה
אני.
עצבות חונקת צורמת כזאת אומרים שהאהבה היא התרופה  באותה מידה
גם גראס יכול להיות בסך הכל תרכובות כימית לא? מתמכרים למישהו
זה משנה עם הסם בא בעלה או בצורת בנאדם? לא חשבתי ככה..
גם אני נזכרת באלה זוג חברים וכשהיא אמרה שהיא לא מוכנה זה היה
בסדר כי הוא אהב ואחרי חודש זה כבר נגמר ובגלל זה.  אז אהבה
בכל זאת לא תמיד מנצחת מסתבר. ואולי זה אני שנולדתי להיות לבד
בנצח וגם כשאני  ביחד אני מרגישה שאני זה אני ולבד. ואנחנו
חיים בנצח אחד גדול.
הסתכלתם פעם על הנצח? אני רואה אותו בלילה בכוכבים בטוח יצא
לכם
טבריה, כינרת איש עם גיטרה שק שנה על החוף ומסתכלים למעלה
בכוכבים האלה ראיתי את הנצח את מה שהיה ויהיה ראיתי את הכול
אבודה ככה הרגשתי כן אבודה כזאת קטנה.  גם נסחפת זה מילה
נכונה.
3 ימים אחרי זה הלכתי לבית ספר, יצא לי שיגדירו מסתכלים עלי
חושבים שקראו אותי לגמרה , אני לא שקופה ואני גם לא רואה את
עצמי שונה אני רואה מיוחדת
אופייני לבנאדם לצבוע דברים בוורוד. אנשים מפחדים מהשוני או
שפשוט שונאים
אבל אני, אני אשנה את הכל אני מרגישה את זה כמו שהרגשתי בנצח
אני יודעת את זה אני רק צריכה התחלה אני מניחה שזה זאת.