ילדי הגדול
בוא אספר לך דבר מה.
לא אעשה זאת לפני שתנום
פן ביעותים יציפוך
ומיני מחשבות
שאולי זו אמת, יטרידוך.

אז בוא חמודון, ושב לצדי.

אספר לך על ילד מאי שם
כמו אגדה.
אין סיכוי שתכירו,
גם לא תזהה את סיפורו.

פעוט הילד,
חי עם אמו.
אביו פרח לו, וסיבותיו עמו.
אמו התמה, אמו היפה,
נפלה לזרועותיו
חסון, עם אף מעט מורם.
ומתוך האפלה
זרחה לה תקווה.
הבטיח לה זר - עמוס פרחים וריחות
הבטיח לה הכל. ובנה יהיה בנו.
אושר וטוב, רק בואי נינשא
ברוב הוד.

ובכן ילדי, עיניך פעורות,
אל בעתה,
אין כל קשר לעולמך.

כן, הנה אני ממשיכה
איך האשה התמה, הנאווה
הנהנה ואישרה,
היאך תסרב, אין לה משען,
ובנה על זרועה, מייבב עם או בלי דיעה.

ובכן, אישי הילדון,
רשאי אתה למחות,
מספר דמעות.
אך אל תחשוש
זה לא יכול באמת לקרות.

הפעוט גדל,
חכמתו, בדידותות ויתמותו עמו.

כך זה בעולם
למד נא ילדי הקט.
הבטחות לא תמיד
לקיים ניתן.
העולם משתנה, העולם השתנה.
פעוטות נתלו על שכמו החסונה,
מתווספים, מחייכים סביב אפו המעט מורם,
הרי בשרו ודמו המה.

האמת והכנות, אינן מקיימות הבטחות.
הטבע לא מחייב
לאהוב את העצבות.
את השקר המציא בן אנוש, למען הטבות.

הסוף די מר, אישי הקט.
השקר משקר, אין לו סוף או התחלה,
אינו יכול לנשום, לחוש או לנחש איפה עובר הגבול.
עובר מצד אחד לצד שני,
בלי להפלות איש.

ואותו שקר המופנה אליך, אישי הבוגר,
גיבור העלילה,
מופנה כלפי עז המצח,
האיש שלא ידע.

דמעותיך אישי,
אין בהן רע
רק למד
שכך זה הטבע, שהאדם יצר.
אתה רק דוגמא, לא מעבר לכך.

ועם זה, ילדי האישון,
לך תנום, לך לישון
סיוטיך, ביעותיך, לא יאחרו לבוא.
אבל מחר יהיה אור.
אני פה איתך,
עד אז, עד אחרי,
יחד נמחה דמעה,
יחד נחיה.