לזו שאהבתי.

הוא ישב כפוף בבית קפה קטן ברמת השרון, מהרהר בבוקר שהיה לו.
מזמן לא כתב. תכנן את הבוקר לפרטי פרטים. הסתכל בתינוק שישב
מולו - קטן, חייכן, לועס פיסת מזון בשיניים הזעירות בפה
המתפתח. פלא החיים במלוא גדולתו ישוב על ברכי אימו בבית קפה.
דברים גדולים מתבהרים במקומות קטנים, חשב לעצמו. כאילו יש
משוואה בעלת תוצאה קבועה, מקום קטן עם דבר גדול וההיפך.

תהה על מהותם של החיים, זה היה אחד מהימים האלו. מלצר מחייך
אליו חיוך נעים. הוא לגם מהקפה, הקצף מתפצפץ בין שפתיו בעוד
הוא שואב את הנוזל החם מהכוס הגדולה.
אז מסתבר שהחיים הם לא סיפור גדול, חשב, הדברים הגדולים קורים
לך מבפנים, בינך לבין עצמך, בסוף אתה מוצא את עצמך כותב את
סיפור חייך על מפית בבית קפה ביום ראשון בבוקר. ואולי לזה הוא
התכוון כשיצר את הכל? מה צריך בסך הכל בן אדם? קפה, בוקר נעים
וחיוך של מלצר... ואולי זה לא הכל?

המקום היה יפה מאוד, פרגולת מתכת סגרה על החצר הקטנה שהיו
פזורים בה שולחנות עץ וסביבם כסאות מעץ ומתכת, תלויה כמו לביאה
המגוננת על גוריה מן הגשם והקור. נפלה עליו התובנה שתמיד ישב
בחוץ בכדי לא להיות סגור בפנים, כלוא. אני הופך ניירוטי, חשב.
כל הפחדים החדשים הללו, זה לא ממש אני...

לקח עוד לגימה מן הנוזל , הלשון הרגישה בחום ראשונה ומשם דרך
הגרון והוושת אל מעמקי הגוף, גלי חום נעימים ממרכזו ועד
לקצוותיו, תחושה נעימה. פתאום התגעגע לחורף, לקור, רצה שירד
גשם ושתנשב רוח חזקה, שיהיה קר, חורף תמיד הזכיר לו זוגיות.
הוא והיא? הם כבר מזמן לבד. חורף היא תקופה קשה לבודדים.

עיניו מזוגגות. מבטו קבוע בנקודה על הקיר, כאילו בוחן את רמת
העבודה שנעשתה בטיח. בראשו מבזיקים זכרונות על חורף מדהים
בלונדון - זו שאהב מחייכת אליו חיוך מתוק, מנשקת אותו בחום
שמתפשט משפתיה לכל גופו ומתנקז בליבו. רעד עובר בו, זכרון מתוק
של אישה שאינה בחייו עוד.

הוא ניעור מן החלום. המציאות מכה בו בבת אחת, כאילו הוא מתנגש
עם מכונית בקיר בטון באמצע הכביש ובמהירות עצומה נמרח ונמחץ אל
המציאות הרגילה.
לבו פועם בחוזקה.
ראשו מסתחרר.
קולות האנשים חגים סביבו ורוחשים, קורעים אותו בכוח מדמיונותיו
ומן הזכרונות המתוקים. הוא מנסה בכל כוחו לחזור, מקבע מבטו
בנקודה על הקיר וממתין, מוכן לזכרונות שישאו אותו בבת אחת כמו
מטוס סילון הממריא אל השמיים הפתוחים.

יאוש! מנסה בכל מאודו לחזור למחוז חפצו, לזכרון המתוק של אותו
החורף, אך רגעי הזכרון המתוקים כמו החורף בעצמו, הם בני חלוף.
מנסה להתגבר, עוצם עיניו ודמעה קטנה משתחררת בכבדות מקצה עינו
הימנית, נופלת בדרמטיות איטית עד לפגיעתה הצפויה בשולחן העץ
העירום המעוטר בכוס הקפה שלו בלבד, מתנפצת כמו הזכרונות שבלבו
בשובו למציאות.

לא. הוא לא בוכה.
זהו רק שבריר של רגש הנפלט מתוכו, נופל, כמוהו בדיוק, בדרמטיות
איטית וכבדה ומתפרק על השולחן, אובד לנצח.