"ראינו כבר ימים טובים מאלו", אמר ונאנח. היא ישבה מקופלת,
שקועה עמוק בפוף שעמד מיותם במרכז החדר, על פניה ארשת הבנה עם
קמצוץ של רחמים. "אל תתני לי את המבט הזה" אמר בעודו קם לעבר
הדלת "אני לא חושב שצריך לרחם עליי. אני הולך לעשות קפה, את
רוצה?" הכורסא פלטה אנחת רווחה כשהספוג הדחוס תחת משקל גופו
השתחרר וחזר לגודלו המקורי. "סוכרזית אחת? כרגיל?" היא הנהנה.
"את מאוד שקטה היום" ,הוא לא ויתר, "אין לך דעה?" פניה השתנו
בפתאומית ונראה כאילו ההערה שלו פגעה בה במקום כלשהו בנפשה,
כאילו התכחשה לכך שהייתה מרוחקת. "אני לא יודעת מה לומר לך..."
אמרה וחשבה לעצמה שאולי ככה היא מסתירה את העובדה שהיא לא
יכולה לדבר איתו, "בחרתי להקשיב לך, בכלל אני חושבת שזה מה
שאתה בעיקר צריך, הקשבה"

שני קולות בראשה, האחד זועק והשני משתיק, האחד רוצה לפרוץ,
לעזור, לתת... והשני פוחד, מבועת, מנסה להרגיע ומפחד להפגע.

"תעשה קפה" - היא אומרת, "נדבר עוד". הוא מהנהן בחיוב ויוצא מן
החדר, חושב לעצמו שאצלם לדבר זה בעצם מונולוג. מונולוג שלו.

"לא תמיד הייתי כזה" הוא מתחיל עוד מונולוג חדש, "פעם הייתי
אדם שלם ומאושר", הוא שכב על הספה בחדר המרוהט ברהיטי עץ
ומעוטר בבד בורדו ומנומר, שילוב קטלני, חשב לעצמו - עץ, בורדו
ומנומר... הנרות מוסיפים נופך של בורדל... כמה שאני אוהב את
החדר הזה!. "מה גרם לשינוי?" שאלה וקטעה את רצף המחשבה התקין
בראשו, אך זו הייתה שאלה כלכך בנאלית, כזו שגם אם הייתה
מתעוררת באמצע הלילה יכולה הייתה לחשוב עליה ללא כל מאמץ.
והוא?, הוא הרגיש את זה, חשב שלא אכפת לה.

מועקה נוראה נופלת עליו בפתאומיות, הסיטואציה נהפכת זרה לו,
מנוכרת, נמשכת כמו סרט של וודי אלן, מנותקת. הוא שוכח שהם ביחד
כבר כמה חודשים.

"אני לא רוצה לדבר. בואי פשוט נעזוב את זה". "אם זה מה שאתה
רוצה" אמרה וחייכה חיוך של הקלה ותבוסתנות. בפנים התפשטה לה
תחושת הרווחה העצומה כמו שטפון בציה הצמאה למים.

אחר כך דיברו על דברים חסרי חשיבות וכבדרך אגב הזדיינו.