ואיך אפשר לשכוח את זה. זה היה רק אתמול. חויה כל כך משמעותיתי
שנראה שקרתה היום בבוקר. אבל זה היה אתמול בלילה.
היתה חרא של נסיעה גם כשמומו ניסה להצחיק אותי. אני שונאת שהוא
עושה את זה. הוא כל כך מבקש בעיניים שלו שאי אפשר, אני לא
יכולה להתעלם או לסתום לו את הפה, אני ממש חייבת לאפשר לו
להתבטא. אחרת אני ארגיש ממש רע. אבל גם ככה אני מרגישה רע, כי
אני בכלל עצובה והוא מפריע לעצב שלי להתקיים.
למה בכלל לכתוב על זה זה הרי כל כך חי ואמיתי, כמו מוות או
דיכאון או כשקטנים אז ים נגיד או משהו טעים. למה לשמר את זה
כמו ארכיאולוג.
חשבתי פעם לכתוב על כל חפץ שיש לי למה הוא משמש כדי שפעם
כשימצאו את זה אנשים הם ידעו. בעוד אלף שנה נגיד. אבל למי יש
זין לזה.
וזין. באמת זה מה שהיה אתמול. זין גדול של מישהו שאני לא
מכירה. זה היה ככה:
נכנסתי לחדר שכבר הייתי בו פעם, לפני חודשיים ככה. היה קצת
חושך. הוא ראה אותי ואמר שהכל בסדר. נתן כסף למומו - מאתיים
דולר. מומו לקח אותי הצידה ואמר לי להיות ילדה טובה. עשיתי
כן-כן עם הראש, וחזרתי מהר לחדר. הוא הסתכל עליי כמו שועל או
יותר נכון חניבעל לקטר. הרגשתי נטרפת ואז כבר ידעתי שיש לו
גדול ושהולך להיות לי כיף. הוא הרגיש נוח והתפשט ואני קצת
פחדתי שלא ימצא חן בעיניו הגוף  שלי. אז קשקשתי בזמן שהתפשטתי;
אמרתי שאני צמאה. הוא הציע אלכוהול והסכמתי בשמחה.
שתינו ויסקי עם קרח. הוא לא דיבר, רק הסתכל וחייך, גם כן
חיוכים קצרים, מהירים, פתיניים. לא הבנתי בכלל שהוא פשוט רוצה
כבר להגיע לעיקר. אני אף פעם  לא מצליחה להחליט אם חיפזון שכזה
זאת מחמאה או עלבון בשבילי.
הוא היה מבוגר. לא זקן - עדיין עם שיער, אבל כבר אפור. וידעתי
שהוא יודע לזיין, למרות שהגודל נראה רגיל. רק אחר כך, כשהוא
הוריד הכל וגם עמד לו ראיתי שבאמת יש  לו גדול.
הוא ציפה שאני אשב עליו אבל לא יכלתי - זה דרש ממני להתחבר
לאני המזוכיסטי שלי שבדיוק לקח שבוע חופש. עשיתי כמה תנועות
אבל לא הכנסתי עד הסוף.
הוא הפך אותי. תפס לי את הרגליים, הכניס פנימה הכל ובכוח.
הוא המשיך גם כשאמרתי בחיוך שזה מגיע לי עד לרחם ממש.
אבל הוא  גמר בחוץ.
אחרי שהתקלחתי עשינו עוד פעם, ואחר כך התאפרתי והשארתי לו
טלפון. הוא צריך להתקשר אבל הטלפון שלי נותק כי אין לי כסף
לשלם חשבון. חשבתי לבקש ממנו, אבל אין לו איך לתפוס אותי
וכנראה לא נדבר יותר. קראו לו שי.