"יקירתי, הכל בסדר אצלך?" שאלה האישה הזקנה שגרה בדירה
מולי.
  "כן, אני בסדר. זו רק התקררות פתאומית," אמרתי בקושי. הגרון
שלי כאב כאילו שזרקו לי דוקרנים ענקיים לשם.
  "את נשמעת נורא." אמרה בקול של איזו נזירה או משהו כזה. טוב
שהיא אמרה לי, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. "אני יודעת מה
יעזור לך", אמרה במין הארה, "תתפללי לאלוהים. הוא ירפא אותך,"
אמרה הזקנה.
  "הוא, והתרופה שהרופא נתן לי." אמרתי מחייכת מעט.
  "אסור לך לצחוק על אלוהים. הוא יעניש אותך. אולי זה אפילו
חלק מהעונש שלך." אמרה הזקנה בכעס.
  "תשמעי, אין אלוהים והסיבה היחידה שאני חולה, זה כי
הסתובבתי יחפה עם חולצה קצרה בבית שלי, בסדר?" שאלתי בטון של
'אם - יש - לך - בעיה - עם - זה - את - יכולה - לקפוץ - לי'.
ממש לא היה לי כח לכל הבלבולי שכל האלה שלה על אלוהים וכל זה.
  "אני לא רוצה להרגיז אותך ילדתי. אני אלך עכשיו", אמרה,
ובלי להוסיף שום דבר הלכה. היא עשתה לי כאב ראש חדש וזה באמת
לא משהו שהיה חסר לי. שתחיה עם זה. היא בטח חושבת עדיין שסנטה
קלאוס קיים, או אליהו הנביא או אחד מהם. אין אלוהים!

  יום לאחר ביקור הזקנה הזאת החלמתי והרגשתי כאילו שמעולם לא
הייתי חולה.
  "זה נס", קראה הזקנה כשבאה לבקר אותי שוב, "לוודא שאלוהים
לא הרג אותי על מה שחשבתי" כמו שהיא קראה לזה. "אלוהים החליט
לתת לך הזדמנות שניה."
  "מה שתגידי." אמרתי בחוסר חשק בולט לשמוע עוד זיבולי מוח.
"שמעי, אני צריכה לזוז. יש לי דברים לקנות." אמרתי ויצאתי לפני
שהספיקה להגיד עוד מילה אחת. התייחסתי אליה לא כל כך יפה, אבל
היא פשוט מעצבנת אותי עם השטויות האלה. כבר אמרתי לה אתמול
שתרד ממני עם הנושא. זקנה סנילית.
  אני פשוט אלך לקנות לי את הדברים שאני הכי אוהבת ואזלול כל
הלילה. בשלושת הימים שהייתי חולה בקושי אכלתי. או שלא הייתי
רעבה, או שפשוט לא הצלחתי להעביר כלום דרך הגרון שלי. לפתע
חשבתי ששמעתי רעש. סובבתי את הראש ומבלי לשים לב, החלקתי על
המדרגה האחרונה, ועיקמתי לגמרי איזשהו חלק ממש כואב ברגל.
הזקנה המרושעת הזאת אשמה בהכל. היא והשטויות שלה.

  "יש לך מזל, ילדתי. הרופא אמר שזה סדק קל ביותר בקרסול."
אמרה הזקנה בקול צדקני
  "גם כן מזל" מלמלתי לעצמי.
  "אם תתפללי לאלוהים הוא יעזור לך שזה לא יחמיר, ילדתי."
אמרה הזקנה.
  "אני חושבת שמספיק שאני לא אאמץ את הרגל." מה האובססיה
הזאת?! אפשר לחשוב שהוא קרוב משפחה שלה או משהו. 'היא נראית
בגיל שלו', אמרתי לעצמי.
  "אם לא אכפת לך, אני ארצה לנוח עכשיו". ניסיתי להגיד את זה
בקול הכי אדיב שיכולתי.
  "בוודאי, ילדתי. ושאלוהים ישמור על כולנו."
  'ישמור עליך שאני לא אדחוף אותך במדרגות', חשבתי לעצמי.
שילכו לאן שהם רוצים, היא והאלוהים שלה. שיעזבו אותי בשקט.

  יומיים לאחר מכן, הרגל שלי נרפאה באורח פלא.
  קמתי בבוקר עם מצב רוח מעולה והלכתי לסלון. נשכבתי על הספה
שלי וראיתי סרט בטלוויזיה. אין לי מושג מה הסיפור של הסרט הזה
כי פספסתי ת'התחלה שלו.
  נשמעה דפיקה בדלת ואני קראתי 'פתוח'. לא היה לי חשק לקום.
היה לי מאוד מאוד נוח. הדלת נפתחה ובפתח הופיעה הזקנה, משהו בה
נראה קצת שונה. לא יכולתי להגיד מה, ות'אמת, זה לא ממש עניין
אותי.
  "הו, ילדתי, אני רואה שהבראת." קראה בעיניים פעורות - בקושי
- בשמחה. היא הלכה לכיווני, ופתאום התכופפה לרצפה.
  חשבתי שקרה לה משהו וקמתי במהירות מהספה כדי לוודא שהכל
בסדר אצל הזקנה הזאת.
  ברגע שעמדתי על רגלי, כאבים חדים וחותכים קרעו לי את הבטן.
כמו סכינים מבפנים שרוצים לצאת החוצה. "אההה!!" צרחתי והתפתלתי
על הרצפה.
  "הכל בסדר, ילדתי?" שאלה בקול תמים ורגוע.
  לא היה לי כח לשחק את הילדה הטובה. "זה נראה לך שהכל בסדר?"
שאלתי בכעס, בקושי מסוגלת לדבר.
  "הו, ילדתי. אני מקווה שזה כלום. אלוהים שומר על כולנו מכל
מה שעלול להזיק לנשמותינו הטהורות." אמרה בצדקנות המעצבנת
שלה.
  "תסתמי את הפה שלך כבר!" צרחתי. לא הפסקתי להתפתל ולהיאנק
מהכאבים הנוראיים. "אני לא הילדה שלך ושום נשמה לא טהורה. אף
אחת. ובטח שאין אלוהים! את שומעת אותי?" שאלתי, ובכח משונה
צרחתי חזק יותר. "אין אלוהים!!"
  "כמה שאת צודקת." שמעתי קול חכם. לא מתנשא או מלגלג. חכם
מניסיון או משהו כזה. קול של גבר.
  לפתע נפסקו הכאבים הצורבים והנוראיים האלו ואני הסתכלתי לאן
שהזקנה עמדה.
  עמד שם גבר, בערך בן 28, ונראה שהוא יצא מאיזה מגזין אופנה.
"ותתפלאי לגלות, יקירתי, אבל את כן הילדה שלי." אמר עם
הומור לא מובן בקולו. "השמיים אולי גבוהים, אבל אני יכול
לשרוף גם אותם, בקלות... ילדתי היקרה."