"אתה לא יכול לעשות את זה." היא צעקה אלי.
  "ולמה לא? אני לא זוכר משהו שעצר אותי בשבוע האחרון." היא
הסתכלה עלי לאור משפט זה, ותגובה לא הייתה לה. נתתי בה מבט
בוחן (כמו כל האחרים שנתתי בה בשבוע האחרון בו היא איתי). "את
ילדה יפה, את יודעת?"
  "אם החבר שלי היה שומע אותך, הוא היה מכסח לך את הצורה."
היא אמרה בכעס. "ובעצם, גם בלי לשמוע הוא יעשה את זה. כי ברגע
שהוא ימצא אותך, הוא כל כך יכעס על כל מה שעשית לי, שהוא יהרוג
אותך. ואני אעמוד בצד ואצחק!"
  "ולמה את כל כך בטוחה שהוא ימצא אותך? גם אם תצליחי איכשהו
לזרוק רמזים לעולם שבחוץ, את אפילו לא יודעת איפה את. או מי
אני..", הוספתי. ראיתי איך דברי גרמו לה לחשוב. ואז ראיתי את
היאוש שעל פניה. האם כבר היא מאבדת תקווה? האם שבוע מספיק כדי
לשבור נפשו של... של...
  ומה היא, בעצם? כבר לא נערה, אבל עדיין מתבגרת. עוד לא
אישה, אבל תמימות הנעורים כבר לא על פניה או בליבה.
  "תלכי מפה. אני משחרר אותך." התזתי.
  "מה קרה? הבנת שתיתפס בסוף? שסופך לא יהיה טוב ושמח כמו
שחשבת?", היא כעסה. איפשהו בתוך כל הכעס, שמעתי גם פחד.
  "מה הבעיה שלך?!", צעקתי עליה. "את לא רוצה ללכת?". היא כל
כך נבהלה עד שקפצה.
  "אני... כן. אני כן. אני כן, בבקשה. תן לי ללכת." היא
התחננה.
  כעבור חצי שעה שחררתי אותה.
  חשבתי שאני בסדר. שאני לא הורג אותם ודואג להם ובגלל זה אני
בסדר. אבל אני הורג את נשמתם. את התקווה. אני רוצח את עתידם.

  כעבור יומיים נמצאה גופתו של אדם צעיר. מכתב סליחה הושאר
לידו. כנראה שהיום אין לדעת איפה נמצא חרטה.
  ואולי, רק אולי, באמת בכל אחד מאיתנו יש נפש טובה, ורק צריך
לדעת איך להוציא אותה החוצה...