הטלפון צלצל 4 פעמים לפני שקבלתי תשובה. ידעתי שזה אורן. הוא
אמר היום שהמשפחה שלו נסעה ושהוא לבד בבית.
חייגתי. נשמעו 4 צלצולים ו... "הלו? הלו, מישהו שם?" נשמעה
אנחה, "טוב, גם אם כן, אז חבל כי אני מנתק."
"לא! אל תנתק!" קראתי מהר אל השפורפרת בקול לא אופייני לי.
"אני רוצה לדבר איתך."
"מי זאת? מישהי שאני מכיר? שי זאת את?" כל כך רציתי להגיד
'כן', אבל לא יכולתי. במקום זה רק אמרתי: "אתה מכיר אותי, אבל
כרגע לא כדאי שתדע מי אני.לדעתי יהיה פשוט יותר לדבר בלי
להתוודות. אבל תסמוך עלי, שום דבר שתגיד לא יצא מהשיחה הזאת."
"למה צלצלת דווקא אלי?" שאל בקול מבולבל מעט. לא יכולתי לגלות
לו את האמת.
"בגלל שאתה נראה בנאדם שאפשר לסמוך עליו. הלילה פשוט הרגשתי כל
כך בודדה, והרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו והראשון שקפץ לי
מול הפרצוף היה אתה."
"את יודעת, אני ממש מרגיש שאני יכול לסמוך עליך. את נשמעת כל
כך אמיתית." החלק הזה של השיחה כבר הושמעה בקול רם בחדר. תודה
לאל שהמציאו את כפתור כזה בטלפון שנקרא "רמקול".
"כן, הרבה אנשים אמרו לי שאני ילדה כזאתי, אני מניחה שזה
נכון."
"מה זה נקרא ילדה? בת כמה את?"
"בסוף החופש אני עולה לי"א." אמרתי בגאווה. אם היו צריכים
לספור את כל משפטי האמת שאמרתי בשיחה הזאת, זה היה מסתכם באצבע
אחת.  "ואתה?... לאיזו כיתה אתה עולה? בעצם אני יודעת. אני לא
מבינה למה אני שואלת. אתה עולה לי"ב." דממה. במשך שתי דקות על
השעון אף אחד מאיתנו לא אמר דבר. בסוף שברתי את השתיקה.
"תגיד, השרירים האלה שיש לך, הם טבעיים או שאתה מזריק משהו? או
שאולי אתה בכלל הולך למכון כושר 3 או 4 פעמים בשבוע?"
"אף אחד מהם." אמר, ואני נהייתי מבולבלת. ואז הוא הסביר את
עצמו. "זו בעצם חליפת שרירים מגומי שנראית אמיתית גם בלי
בגדים." הסביר ואז צחק. לא כל כך הבנתי. רק לבסוך קלטתי שהוא
צוחק ולמזלי הצטרפתי לצחוק בזמן.
"את לא קולטת בדיחות, מה?" שאל, מבודח.
"אני כן... אני כן. פשוט יש כאלה שלפעמים לוקח לי זמן להבין.
אני לפעמים גם לא יודעת להבדיל מתי אנשים רציניים ומתי הם
צוחקים. ברור שעדיך לא לצחוק מבדיחה מאשר לצחוק ממשהו מאוד לא
מצחיק שקרה למישהו או משהו שהוא עושה. וחוץ מזה, גם אם אני לא
קולטת, אז מה?"  לאחר הנאום חוצב הלהבות הזה שלי, הייתי חייבת
לעצור כדי לקחת אויר.
"תראי..." הוא גמגם, לא בטוח מה מותר לו להגיד ומה לא. "אני לא
התכוונתי לפגוע בך. או להעליב אותך. אני פשוט... אה... אני,
כאילו... זה... את מבינה, נכון?" הוא ממש פחד. חשבתי שעוד
שנייה הוא נוטש אותי לטובת השירותים או משהו.
"עזוב, זה בסדר. ה'נאומים' האלה קורים לי לפעמים. אני ממש
מצטערת. לא התכוונתי להפחיד אותך."
נשמעת אנחה מהצד השני של הקו. אורן רוצה להתחיל לדבר, אבל
היסוס נשמע בבירור. חשבתי שאולי הוא הולך להגיד משהו כמו 'את
יודעת, יש ילדה אחת בשכבה שלך. קוראים לה שיר גלירס. אני פשוט
מאוהב בהומקווה שהיא תסכם להתחתן איתי.' לא. לאורן יותר מתאים
להגיד 'תסכים להינשא לי'. אבל, זה ברור שהוא לא יגיד דבר כזה.
לבסוף הוא התחיל לדבר.
"תראי, אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליך. הרי הבטחת לא לספר לאף
אחד כלום, נכון?" הוא נשמע מסס וחושש.
"ואם לא הבטחתי, אני מבטיחה עכשיו." ומודה לאל על כפתור
ה'רמקול' בטלפון.
"יש לי משהו שאני כבר הרבה זמן רוצה לספר למישהו, אבל... אני
לא יכול ואני מפחד מהתגובה שלו במובן מסויים."
"אורן, על מה אתה מדבר? ספר לי! אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי
שלא אספר לאף אחד. אתה יודע את זה, לא?"
"כן, אני יודע. אני פשוט לא יודע איך להציג את זה. אולי הגיע
הזמן לראות אם זה באמת כמו בסרטים ובספרים. את יודעת, פשוט
להגיד את זה."
"אני בטוחה שהגיע הזמן לנסות את זה. ואני אהיה גאה מאוד להיות
המקשיבה." ואז זה היכה בי.
"אני.. אני ערפד!" בדיוק באותו זמן היתה לו שיחה ממתינה. "אני
חושב שכדאי שאני אענה. אלה אולי ההורים שלי. אז, להתראות.
ותודה שהקשבת."
"על לא דבר. ביי." ניתקנו. מהחלון הגדול שבחדר בקומה השלישית
נכנסה רוח קלילה ונעימה של אביב. התיישבתי חזרה במעגל ורותם
שאלה, "תור מי לסובב את הבקבוק?"
פתאום הופיע קול גברי מעדן החלון,"אני מאמין שעכשיו תורי."