"אתה לא יכול לעשות את זה." כעס הממונה עלי. "אתה לא יכול פשוט
לעזוב. יש לך אחריות, חברים, משפחה. מה עוד אתה רוצה? מה עוד
אתה צריך? מה יש שם שאנחנו לא יכולים לתת לך?" הממונה עלי,
סיימון, היה נואש. הוא ניסה בכל יכולתו לשכנע אותי להישאר. אני
פשוט לא יכולתי.
"אני מצטער, סיימון. אבל זה משהו שאני חייב לעשות." ניסיתי
להסביר לו.
"אתה בטוח שחשבת על זה מספיק? כי זה משהו שאם תתחרט עליו מאוחר
יותר- "
"זה לא שאין דרך חזרה." קטעתי אותו.
"אבל היא קשה מאוד" הזכיר לי, מבטא כל מילה בנפרד ובאיטיות.
"תצטרך להשקיע הרבה מאוד."
"זה יהיה העונש שלי על הבחירה השגויה שעשיתי." אמרתי בטון של
'שיהיה - רק - בוא - נסיים - עם - הנושא - הזה - כבר. ואז בטון
שקט יותר הוספתי את השאלה. "סיימון, למה אתה לא סומך עלי?" ואז
הוא הישיר אלי מבט, מופתע מן השאלה שלי.
"זה לא שאני לא... לעזאזל, דניאל, אתה באחריותי מאז ראיתי בפעם
הראשונה. אני גידלתי אותך, טיפחתי אותך, הסברתי לך דברים שלא
הבנת, ועכשיו... עכשיו אתה עוזב את כל זה בשביל- בשביל מה אתה
עוזב בכלל?" שאל, מגלה פתאום שאינו יודע את סיבת עזיבתי.
"אני... אה... אני לא יכול להגיד לך למה. אני מתכוון... טכנית
אני יכול, זה פשוט שזה אישי וזה... אה... אני כאילו... " הקול
שלי גווע. לא יכולתי לספר לו את סיבת עזיבתי האמיתית. מחשש
שהוא עלול לא להבין לא להבין נכון, או לא להבין בכלל, וכן
מהסיבה שרציתי לשמור את זה לעצמי. לא רציתי לשתף אחרים בזה, זה
שלי, פרטי. אם אני אספר לעוד ישהו זה כבר לא יהיה שלי. ושלה.
וזה למרות שהקשר בינינו הוא.. טוב, לא רגיל או מצוי במיוחד.
"הסיבה בגללה אתה עוזב... זה שווה את זה, את כל הויתורים שלך?"
שאל, לא מנסה לקרוא אותי.
"כן, כן. זה שווה את זה." אמרתי בהתרגשות. זה קורה ל רק מעצם
החשיבה על זה. "אני מוכן - אפילו -לוותר על ה... " עדיין היה
לי קשה להגיד את זה בקול רם.
"אתה בטוח שאתה מוכן לוותר גם על זה?" שאל סיימון?
"כן." עניתי בכנות. "אני מוכן לוותר על הכל. אני יודע שזה שווה
את זה." אמרתי משוכנע בעצמי, יודע שאני לא טועה.
"אתה בטוח?" שאל סיימון, מפחד לאבד חבר.
"סיימון, אתה היית מורה דרך מעולה, וחבר נאמן. אבל זו הבחירה
שעשיתי. ולמרות שאני אוהב, מאוד, את מה שאני עושה ואת מה שנתת
לי, אני נאלץ להקריב את זה לטובת משהו אחר. אני יודע שתבין",
הוספתי ואז יצאתי.

נחתתי בדירתה לפנות ערב. הדלקתי את הטלויזיה כדי לשמוע את
החדשות האחרונות בקשר לויקי ויציאתה מהכלא.
"...יציאתה מהכלא לאחר שנתיים ארוכות לאחר שהרגה בשוגג את אחד
החברים של חברה המתעלל..." אמרה הטלויזיה, ואזנפתחה הדלת. זו
היתה ויקי. מופתעת.
"דניאל." שמי יצא עם פליטת האויר. "מה אתה עושה כאן?" שאלה
ורצה אלי. קמתי מהספה והתחבקנו חיבוק ארוך. מבלי להרפות היא
המשיכה. "לא חשבתי שתחזור. המשימה שלך... התפקיד שלך נגמר כאן.
אין לנו יותר מה לעשות ביחד. ובכל זאת..." היא הרימה את ראשה
מכתפי והביטה בפני. "ובכל זאת חזרת." היא אמרה בשקט, בקול מלא
תקווה.  
"כן, אני... ויקי, אני לא יכולתי להשאר רחוק. אני מקווה שאת לא
כועסת." אמרתי בקול מתנצל.
"כועסת?"
"כן, שנכנסתי לדירה שלך מבלי לבקש רשות. אני... אני החלטתי.
ורציתי להפתיע אותך." אמרתי עם חיוך קטן מקווה.
"בוודאי שאני לא כועסת, ובהחלט הצלחת להפתיע אותי כשהופעת- "
לפתע קלטה את כל דברי. "מה זאת אומרת החלטת? אני מתכוונת, ברור
שהחלטת אחרת לא היית כאן. אבל רק בשבילי?" שאלה עם מבט מלא
אהבה. ידעתי על מה היא מדברת, אבל היא שאלה שוב.
"ויתרת על הכל, על הכנפיים שלך, רק בשבילי?"
ואני רק הנהנתי.
אולי אין לנו נצח. אבל איתה, עכשיו הוא זמן מספיק טוב בשבילי.