באותם ימים השקט היה דבר נוח. הייתי יושבת מול החלון הגדול
בדירה הקטנה שלנו, מביטה החוצה, אל החורף הקר. הנרות בחנוכיה
השתקפו מבעד לחלון ומילאו את פני באור זך ומדהים ביופיו.
היו אלו ימים של ניסים, ימים של אהבה ואושר רב שלא ידע גבולות.
היו אלו ימים של דמעות, שמחה וחיוכים מקצה לקצה, עם גומות חן
והמון נמשים.  
ריח הלביבות המתוקות, שמעולם לא אהבתי, מילא את האוויר החמים,
שגרם לי להרגיש כה בבית, כה מוגנת, כה מאושרת.  הייתי יושבת כך
שעות, עם נעלי הבית האדומות שלי, מול תנור הגז, וכותבת שירים
שמחים ומלאים גאווה.
גאוותי הגדולה היתי אבי.  כמה חשקתי שיחזור וכמה התפללתי. עוד
לא ידעתי בביטחון מהי שעה ומהי יממה, אך ידעתי כי שעון הזמן
מתקדם ומתקדם וכי אני מתגעגעת אליו. אל האדם שהעניק לי חיים.


ובאותו יום, לעולם לא אשכח, שבו כה התפללתי, נשמעה נקישה עדינה
ורבת משמעות על דלתנו.  
לעולם לא אשכח את פניו העייפות, אמיצות ומלאות עוצמה של אבי.
במדים ירוקים, מרופטים, מלאי אבק ובוץ הוא פסע פנימה , הביתה.


זה היה אחד הימים המאושרים בחיי, ולעולם לא אשכח אותו. למרות
התשישות וכאבי השרירים הוא חיבק אותי בעוצמה כזו, ברכות ועוצמה
גם יחד.  כי זהו אבי; אדם חזק ויחד עם זאת עדין נפש. אדם טוב
ובריא, אדם חכם ואוהב.  

לעולם לא אשכח את כח החיבוק, הליטוף של ידיו הגדולות, לעולם לא
אשכח את פני האושר שהיו בו.

והיום, בעודי לובשת את אותם המדים, ירוקים, מקור לכבוד, אני
כבר מבינה, מהי העייפות, מהי התשישות, מהי גאווה, מה ההרגשה
להילחם למען האדם שאתה אוהב.  

ואני נשבעת כי אלחם למען בני עמי כפי שלא נלחמתי מעולם, למרות
שקשה, אלחם למען משפחתי, אלחם למענכם, למען כל אחד ואחד מכם.


כי עכשיו אני יודעת מהי המשמעות של מלחמה למען האושר.  

ואני רוצה להלחם למען האהבה.