הגיע שבוע חדש, יום חדש, אני עדין משועמם, לבד, עצוב.
תשמעו..תבינו, אני לא סתם חושב ככה, אני מרגיש את זה..
בעודי מתבונן במראה אני מתחיל לחשוב,  למה מוכרים נייר טואליט
באריזות של 24?
למה באריזות של 36? ולמה באריזות של 48?...כל הזמן עלייה של
12.
למה בכלל אנשים צריכים לנגב את התחת? מי אמר שזה מכוער?
אני ממש לא יודע, אבל הגעתי להחלטה שאני אפתח חברה שמייצרת
נייר טואליט, היגייני, ירוק ונעים למגע כמובן, אבל עדין צריך
משהו מיוחד. החלטתי להוסיף לו שם מיוחד, משהו מקורי, אבל שיהיה
גם שונה, החלטתי לקרוא לזה "גלילי הזהב", הכל היה נחמד ויפה,
באמת היה לי הצלחה, הרבה חנויות קנו את הנייר טואליט שלי, אבל
זה היה כמו הרהיטים של "איקייה", אף אחד לא ידע מה זה..אבל
עדין באו אלפים לחנות ביום הראשון שלה.
זה הגיע לחנויות, מיליוני אנשים ברחבי העולם רצו לקנות, הם רצו
לגלילים ואז...התעצבו..חזרו כועסים ועצובים.
...נורא עצוב שהם לא הבינו, אלו היו ניירות טואליט מיוחדים,
בעצם הם לא היו ניירות, אלא רק גלילים, בצבע זהב. היו שם 40
גלילים, שפשוט לא עושים איתם שוב דבר, רק מחרבנים ואת הגלילים
זורקים למים, כמו ספירה, כל חודש-חודשים תגמרו גליל ויהיה
נחמד. אני לא אשם שהזהב פשוט משך אותם, חבל שלא הרווחתי כלכך,
לא בארץ לפחות. זה היה סנסציה פרסומית, כולם התלהבו מזה, מייד
הוזמנתי לתוכנית של אחד מהמארחים בטלויזיה, הופעתי אחרי איזה
פוליטקאי וזמר, הוא הושיב אותי והתחיל לזבל לי את השכל על
החיים שלי, לא יכלתי יותר, ואז הוא הביא ילד שהכין מהגלילים
פסל סביבתי שזכה בפרס, הייתי מאושר, אך עדין עצוב- תיכננתי שזה
יעזור לחרא.
"ממ...שמע אבל..למה אתה לא רוצה לנגב את התחת?...זה נשאר
שם,כל החרא... וקר ומסריח.."
"תבין רפי, אני לא רואה הבדל בין זה לבין גלידה על הפרצוף,
אותו דבר שעליו אותו דבר, קר, מעצבן ושזונות מלקקות בלי
אבחנה.."