|
כשנשים גדולות עם ריח זול
מחייכות אליי דרך מסך של אוטובוסים נוסעים
אתה שם. מנשק אותי.
ואומר שלא. ולא מבטיח דבר.
ואומר שעכשיו אחרת,
ובכיסים שלו נשאר מקום רק לשאריות גופי.
ואני בוכה עם חיוך מריר
שגורם לך להיזכר בהרגל שהיה לנו יחד.
הבטחותיך שסועות כמו בגדי ההפקר
שהלבשת אותי ביום שעייפתי מלסרב.
ואויר זרים נשאב לתוך גופך
ומשחית בו את כל מה שהיה מוכר לי.
והנה אתה עם פרצוף מלוקק וידיים גדולות,
אוהב אותי כתינוקת וחומד אותי כילדה. |
|
|
הקטע עם
הסלוגנים בבמה
הוא אכזרי
במיוחד. בניגוד
לכל שאר היצירות
שלך אתה לעולם
לא תקבל
באי-מייל אישור
על פרסום או אי
פרסום סלוגן.
ככה אתה יושב
בבית מול המחשב,
כוסס ציפורניים,
רוצה למות. רק
למות. למות, ולא
לסבול עוד
לעולם.
איזי, אחת
שלוקחת את זה
קשה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.