זה לא שקרה משהו מיוחד. תמרה ואני גרנו בדירונת שכורה, יותר
נכון עליית גג, שתמרה היטיבה לרהט במינימליזם פרקטי אך ביתי.
חדרון לי, חדרון לה, מרחב קטן משותף שקראנו לו סלון ומטבחון
קטן. תמרה שמרה את הדירה מסודרת למופת ונקייה. היא למדה מדעי
המדינה, אני למדתי פיזיקה, שתינו תחת מלגת הצטיינות. ככל
שהתקדמנו בפיזיקה מודרנית, כן היו הלימודים סבירים יותר. תמרה
שנאבקה בעומס בלתי נסבל של עבודות להגשה, ביקשה תמיד לשמור על
השקט בדירה הקטנה, כדי שתוכל להתרכז. למחייתי עבדתי כלבורנטית
באחד המעבדות הנספחות לאוניברסיטה. מידי פעם היה מזדמן בחור,
ולעיתים הייתי מביאה אותו לדירה, מעולם לא הגעתי למערכת יחסים
שעברה את השבועיים, וההשקעה בכזו נראתה לי מופרזת למדי. לעיתים
היתה תמרה מביאה מישהו.
מתישהו הגבר המזדמן של תמרה התחלף במייק. הוא היה טקסאני, עם
מבטא דרומי בולט, שנשמע כבד מאוד על רקע המבטא הישראלי של
תמרה, אבל בלט אפילו לעומת המבטא שלי, מורשת הורי הניו-יורקים
לשעבר. הוא היה נצר למשפחה יהודייה עשירה, ולמד משפטים, מן
הסתם כדי ליטול על עצמו את ניהול עסקי המשפחה בהמשך. הוא היה
מסודר ונקי, כראוי לתמרה. הוא היה חביב אבל דביק פחות מהגברבר
הניו-יורקי הטיפוסי, כאשר היה מתעכב בסלון שלנו לפני שפרשו
לחדרה של תמרה. לפי הרעשים מעבר לקירות הגבס, המין ביניהם היה
מספק. זו בהחלט היתה תקופה נפלאה לתמרה.
באמת שלא קרה שום דבר מיוחד. רק שינויים קטנים ומעצבנים. עונות
השנה למשל. הם מסמנים אותן בלוחות השנה שלהם - היום הראשון של
החורף, היום הראשון של האביב, של הקיץ, של הסתיו. הכל מוגדר
ומסודר, כמו הכריות הדקורטיביות על הספה, אחרי שתמרה טופחת
עליהן ומעמידה אותן בשורה. עונות השנה הפסיקו להתנהג כמו שכתוב
בלוחות. השלגים התחילו הרבה לפני החורף. בחג ההודיה כבר בוטלו
ימי לימודים בגלל שלגים כבדים. האגם הגדול קפא כבר בתחילת
דצמבר. ועם זאת, חלק מהעצים טרם סיימו להשיר את עליהם. היה
משהו מאוד חתרני בשינויים האלה. עלים יבשים המסתתרים תחת
שלגים.
ימים אחדים הייתי קטנה מאוד, שרוולי הסוודר תלויים עלי ברישול.
כפות הידיים בקושי מוצאות את דרכן החוצה, קטנות וזרות. באחרים
גדולה ומגושמת. לעיתים הרגליים שלי היו ארוכות מאוד, עד שהייתי
גבוהה בהרבה מתמרה, צריכה להתכופף כדי שהראש לא יפגע במשקוף
בדרך החוצה. אנשים היו מסתכלים עלי ברחוב, עם כל הגובה הבלתי
נסבל הזה. הייתי מנסה להתעלם מהמבטים החודרניים הבלתי נעימים
האלה. התחלתי ללכת ברגל לעבודה, כדי לחסוך את מבטי האנשים
באוטובוס.
החזאים החלו לשקר. שקרים בוטים, מודעים. הבטיחו סופה, ואני, על
כל אורכי ורוחבי, נתעטפתי בשכבות על שכבות של סוודרים וצעיפים,
מושכת גרביונים לכל אורך הרגליים הענקיות האלה. ואילו בדרך
זרחה השמש. בימים אחרים הבטיחו מזג אוויר ידידותי, ומצאתי את
עצמי מגיעה הביתה רטובה עד לשד עצמותי, תמרה עוצרת אותי
בכניסה, עם "שוב הלכת ברגל?" ובקושי נותנת לי להיכנס פנימה,
שלא אטפטף על הרצפה המבריקה.
את הלילה ביליתי עם קורט קוביין. הוא לא היה מגולח. העיניים
שלו היו אדומות מעייפות, מבכי, מדלקת אלרגית, או מסמים.
השורשים הכהים של השיער בלטו על רקע הבלונד. השיער שלו היה
שומני ולא חפוף. הוא לבש מעיל מרופט מצמר גמלים, ולא רצה
להוריד אותו אפילו כשבאמת נהיה חם.
"תגיד קורט", אמרתי לו (זה הגניב אותי לגמרי לקרוא לו קורט),
"זה לא מצחיק אותך קורט וקורטני. זה כמו נגיד דני ודנה, או
אפילו יאן יאן-צידרן יאן-צידרן-צידרוני וציפה דריפה ימפמפוני".
זה ממש ממש הצחיק אותי. "בכלל," אמרתי לו, "למה קורטני לאב ולא
קורטני קוביין? כאילו לא נאה לה להיות קוביין". זה חימם אותו
נורא, והצטערתי על המקום שאמרתי את זה.
"אני אוהבת את המבטא הזה, קורט", אמרתי. באמת יש לי משהו עם
מבטאים. "אולי אני אסע לסיאטל. תגיד, לכולם יש שם את המבטא
הזה?"
בחדר השני מייק נאנח במבטא טקסאני. טוב להם ביחד. כמה טוב.
עכשיו הם נרדמים בחיבוק.
מייק ותמרה. תמרה ומייק. ומייק ותמרה ותמרה ומייק. תמייק. אי
אפשר להפריד ביניהם יותר. זוג יונים. זוג דובי גריזלי. כמה
אושר. חיוכים חיוכים. מייק ותמרה ומייק. הם קמים ביחד. הם
מצחצחים שיניים ביחד. מייק מנקה את הכיור בדקדקנות משרידי
הגילוח. תמרה מורטת גבות ומשליכה את השיערות הקטנות לאשפה.
תמרה מורחת על הפנים קרם אבוקדו לשמירת העור צעיר. מייק שם
אפטר שייב הוגו בוס. כל הבית מריח תמרה ומייק ותמרה. ונוזל
לשטיפת רצפות בריח לימון.
אל תכנסי עכשיו - תמרה עוצרת אותי בפתח - בדיוק שטפנו רצפות.
עוד רגע.
אין בעיה. בדיוק הלכתי שעה הביתה ברגל. אבל אני אחכה עוד קצת.
אז מה אם אני לובשת שלושה סוודרים, למרות שבחוץ שמש קופחת, כי
שוב החזאי שיקר.
כן הוא שיקר. מה את מסתכלת עלי ככה?
לא אני לא חושבת שהעולם סובב סביבי.
לא אכפת לי הרצפה הרטובה. נמאס לי הרצפה הרטובה. אני רוצה
לישון. עבר עלי יום קשה.
התעוררתי ברכבת. בחוץ היתה אפלה מוחלטת, ואילו הקרון עצמו היה
מואר. בדרך זו יכולתי לראות רק את ההשתקפות שלי על שמשת החלון.
בחנתי את עצמי במראה שיצרה האפלה. קמטים היו חרוצים בזוויות
העיניים ובמצח. האף היה גדול בצורה לא סבירה ביחס ליתר הפנים,
כמו הייתי מסתכלת דרך עדשת עין דג. לא זוהרת, לא חלקה כמו תמרה
קרם אבוקדו, לא אישה, לא אני.
החוץ - תעלומה מוחלטת. לא יודעת כמה זמן ישנתי. לא יודעת איפה
הרכבת כרגע, גם לא זוכרת מאיפה או לאן אני נוסעת. מידי פעם
נראים בחלון פסלים קטנים עשויים מנורות - עופרים, מרכבות, או
סתם בית מקושט בנורות קטנות צבעוניות. חג המולד בפתח, אם כן,
או שמא עבר בדיוק.
אולי מוטב פשוט להירדם בחזרה, ולהתעורר מתישהו אחר. בזמן מוגדר
יותר, עם מטרה מוגדרת יותר.
נסעתי מיילים רבים ברכבת צפונה כדי להגיע אליך. צפונה ללא ספק.
הרבה אנשים חיכו לך שם. כולם לבשו את הבגדים הנכונים. חוץ
ממני. תמיד אני לא שייכת. אתה יודע את זה. אתה מכיר את ההרגשה,
נכון? לא סתם שאנחנו ככה. אבל כולם חיכו, אז גם אני חיכיתי.
אמא שלך ואחותך ארחו אותנו בינתיים. ישבנו בחדר גדול, קירות
זכוכית לו, וחיכינו.
דאגתי. הכל היה נראה כשורה, אבל היתה לי תחושה של אסון גדול.
בסוף באת. כישפת את הקהל. בידע שלך, בשנינות, בכישרון. לא היתה
שאלה שלא יכולת לענות עליה. לא היתה בדיחה שלא הכרת. אבל אני
ראיתי את העיניים שלך, שלא נחו לרגע. דאגתי. העיניים האדומות
האלה. המעיל. היה חם. וכולם לבשו בגדים נכונים. ואני הייתי
גדולה ומגושמת.
התחמקתי ממך, מהקהל, מהאנשים היפים הלבושים בבגדים הנכונים, לא
הייתי שייכת לשם. הלכתי למטבח, שם אמא שלך ישבה לשולחן, ראשה
מונח על כפות ידיה. "באתי" אמרתי, והיא הנהנה. "טוב שבאת",
אמרה אחותך. רק אז הבחנתי שגם היא שם. היא היתה יפה מאוד,
כמוך. שתקנו ביחד. אמא שלך הפרה את השתיקה באנחה כבדה. "אני
דואגת" אמרתי. "גם אנחנו דואגות," אמרה אחותך, "טוב שבאת" היא
אמרה שוב. היא חיבקה אותי. אהבתי אותה מאוד.
מהחדר השני עלה רעש. אחותך רצה החוצה. אמא שלך נאנחה שוב.
רציתי לחבק אותה, אבל הלכתי אחרי אחותך. אתה עמדת מול הקהל,
אבל המבט שלך היה במקום אחר. הדברים שלך היו מטורפים, בלי שפה.
האנשים צקצקו בלשון. האנשים אמרו: צריך לקרוא למישהו. אחרים
רצו רק לראות את ההצגה הטובה בעיר. רציתי להגיד להם: "מה אתם
מסתכלים", אבל התביישתי.
אחותך משכה אותך ביד משם, ואתה לא רצית לבוא. אחותך אמרה:
"בוא, תראה, תראה מי כאן". בסוף באת. היה בעיניים הכחולות שלך
ניצוץ אחר, מוכר. ישבנו בחדר קטן, רק אני ואתה. חיבקתי אותך
וחיבקתי וחיבקתי, עד שהנשימות שלך חזרו לסדרן.
ופתאום היה מאוחר מאוד, והייתי חייבת ללכת. לא היתה ברירה
אחרת. הייתי צריכה לתפוס רכבת, או טיסה, אני לא זוכרת מה היה
בהול כל כך. אבל היה ברור לי שאני חייבת ללכת. גם ברור שנורא
להשאיר אותך כך. אבל הייתי חייבת. אתה מבין שהייתי חייבת. אתה
מבין? פשוט לא היתה ברירה. נכון שאתה מבין?
כמובן שאני לא אלך לעבודה היום. אם מתקשרים תגידי שאני איננה.
תגידי שנדרסתי, שהורעלתי, שזאבי בר טרפו אותי, שנאנסתי וגופתי
הוצתה והושלכה לאגם. מה את מסתכלת עלי ככה? מה? מה אמרתי?
אני מושכת את השמיכה עד לאף. אבל תמרה עדיין מסתכלת עלי. אני
מסתובבת עם הפנים לקיר, אבל מרגישה את המבטים שלה נעוצים לי
בגב. אמרת משהו? תדברי ברור! מישהו אמר משהו?
אני מתיישבת במיטה, מחבקת כרית. עכשיו מייק מציץ בפתח מאחורי
תמרה.
זאת לא הצגה, מייק. שמעת אותי? זאת לא הצגה.
תמרה מסמנת לו ללכת, אבל הוא נשאר. לוחש לה משהו. אל תדאג, היא
אומרת. הוא דואג לה.
תמרה שואלת: תגידי, מה קורה איתך? למה את לא יוצאת מהבית? לא
מתלבשת? לא מתקלחת? מה עובר עליך? הכל בסדר.
הכל משובח. משובח אני אומרת לך. תגידי לו שיעוף מהפתח. הכל
טוב.
גם בה אי אפשר לבטוח. בה ובחבר שלה, שמשאיר סימנים במקלחת
שלנו, וחושב שאני לא רואה.
קורט קוביין ירה לעצמו צרור בראש. המוח של קורט קוביין מפוזר
על כל הקירות. פיסות מוח של קורט קוביין. שום פנים לא נשארו
לו.
טיפש, טיפש אחד, קורט, תראה מה עשית !
אל תענה לי אפילו !
תראה מה עשית !
כל המוח הזה, ושום פנים.
היו לך עיניים יפות, קורט. באמת יפות.
אל תענה לי אפילו.
את באמת רוצה לדעת למה צבעתי את הקירות באפור. זה לא ברור? את
לא מבינה? את לא רואה? כל המוח של קוביין היה מרוח פה על
הקירות. את אולי יכולה לחיות עם פירורי מוח של קורט על הקירות.
את לא אהבת אותו. לך יש את מייק.
אבל אני לא חושבת שזה נכון לחיות עם קירות מרוחים בקורט
קוביין.
מה רע באפור? מה פתאום מפריע לך אפור? גם על זה את הולכת לריב
איתי? כן, הקירות של הדירה המגעילה הזו יהיו אפורים. אפור זה
צבע יפה מאוד, אם לא אכפת לך.
את תרגעי עכשיו, את שומעת אותי? ותרחיקי ממני את מייק.
תרחיקי אותו ממני, את שומעת? את יכולה ללכת לשתות מים ולנוח
או משהו. אני עכשיו צריכה לסיים פה עם הקירות, אם לא אכפת לך.
תתרחק ממני, מייק, אתה שומע? תתרחק ממני! תגידי לו להתרחק
ממני!
זה לא שקרה משהו מיוחד. באמת שלא. תמרה נשארה בדירונת השכורה
שלנו. יש לי פה חדר, יחד עם עוד מישהי. באמת לא נורא. את
התרופות אני מחביאה ברגל המיטה. יש לנו סדר יום מוגדר, אוכל,
מקלחות, שיחת מחלקה, ריפוי בעיסוק, ומי ששומר עליו נהנה
מהטבות: לטייל בחצר הפנימית, לקבל מבקרים, לשמוע מוסיקה.
תמרה הביאה לי טייפ. היא הבטיחה שהביאה אותו מיד מהחנות. מייק
לא נגע בו אפילו. אפילו לא באריזה. בשבועה. גם את הדיסק של
נירוונה. מהחדר הישן שלי. מגירה תחתונה בשידה. לא, מייק לא
נכנס לשם, היא נשבעת. הוא לא נוגע לי בכלום.
עכשיו קורט קוביין מתנגן, נשבע שוב ושוב שאין לו אקדח. ואין לו
אקדח ואין לו אקדח. זה מה ששבועות שוות.
ל"עוד נערה בהפרעה", שבלעדיה לא הייתי נפגשת עם קורט קוביין,
ככל הנראה |