אני מסתובב בשטחים לא ממופים. כלומר הם ממופים, אבל זה אני
שאיבדתי את המפות. רוצה לאמור, הייתי כאן, ואיני זוכר היכן
היציאה. ואם לא די בזאת, ואכן די והותר, אנשים שונים ממפים את
עצמם אל תוך השטחים הלא ממופים שלי. פולשים באופן נסתר מן העין
בתור סימנים מוסכמים על המפה, איזו באר או קו מתח גבוה,
ומופיעים באחת ומאז אינם חדלים מלהטריד את מנוחתי.
השרטטים אומללים. הקואורדינטות מתנגשות. קווי רוחב חוברים
לקווי רוחב, האורך שרוי בדיכאון כבד. כבר שבועות שלא יצא מפתח
דירתו.
ואני הולך ותר. תר והולך. מניח לזרם התת מודע, הו כמה מודע, של
מחשבותיי להוליכני דרך הרחובות הזרים, המוכרים, של בדידות
חוצות העיר והלילה.
שכן אין המילה הוותיקה, המוקצה, הפכה להיות זרה. רק מעומעמת.
וכעת חזרה לרודפני ברחובות. כילד אבוד שהוריו נטשוהו, בין אם
במכוון או בין אם לאו, בדרך אל השוק, מתרוצצת היא אחרי בכל
העיר. זועקת את שמי. נטפלת אל השבים ועוברים, "הראיתם אותו? את
אהובי? הראיתם?"
והם לא ראוני כפי שלא ראני איש.
או אישה.