תמיד אני מתגאה באוסף הדיסקים המכובד שלי. דווקא היום לא.
דווקא עכשיו אין שום שיר שלא נשמע בצורה כזו או אחרת רומנטי.
דווקא עכשיו כשיורד גשם ויש פוך ושוקו חם, דווקא עכשיו שניהם
יושבים בחדר שלי, על המיטה שלי עם הפנטזיה שלי, ומחזיקים
ידיים. דווקא עכשיו הם נועצים אחד בשניה מבטים מאוהבים. דווקא
עכשיו...
אני לא מסוגל להיות פה עכשיו, אני לא רוצה להיות כאן עכשיו, לא
עכשיו ולא אף פעם... אנשים לא שמעו על טקט? דווקא לפה הם היו
חייבים לבוא?...
כל שיר שמתנגן מזכיר לי שוב הכל מחדש... מזכיר לי כמה אני לא
מסוגל לחוות את זה שוב מחדש... ואז אני נזכר בהם. ביחד.
אני קם ויוצא מהחדר, מחפש משהו מועיל לעשות. לשבת שם ולחשוב
עליה זה בטח לא מועיל... אבל אני לא מסוגל להוציא אותה מהראש
שלי, לא יכול לשכוח את החיוך שלה. החיוך שלה שגורם לי תמיד
לחייך...
אני חוזר לחדר שלי עם שוקו חם. שוקו חם ופוך, אבל בלעדיה. אני
נכנס והם יושבים שם מחובקים, מצמידים לשונות, מחממים אחד את
השניה. ואני עומד שם קופא מקור, בלי אף אחד שיחמם אותי...
השוקו נפל לי השטיח והתפזר, התפזר ונספג, כמו החלומות שלי...
כל חלום שהיה לי עליה התפזר ונספג במקום אחר... רחוק ממני. הם
פרצו בצחוק מביך וחייכו אליי, החזרתי חיוך עקום וחזרתי לשבת
בחדר השני. לא היה איכפת לי מהשוקו, ולא היה איכפת לי מהם.
רציתי פשוט לברוח, לברוח ולמות... לברוח לאן שהוא בלעדיה
ובלעדיו, לאן שהוא בלי אף אחד...
אז הכי רחוק שאני מסוגל לברוח זה לסוף הרחוב. יותר מזה אין לי
אומץ, כי למרות הכל אני בטח אתגעגע.  אתגעגע אליה, ואפילו
אליו. בכל זאת, הם החברים הכי טובים שלי...
אז אני נשאר פה למרות הכל ומנסה. מנסה להתגבר, ואולי להבין,
מקווה לשכוח. לשכוח מה שהיה ולשכוח אותה, להבין שזה לא יחזור
כי אני לא אעמוד בזה, כי אני לא מסוגל וזה עדיף לכולם. אולי
להבין שזה לא נועד לקרות ולא ייקרה...  מנסה לזכור שאולי זה לא
מגיע לי לסבול ככה, ולזכור מה אנשים אומרים. לחשוב שאולי הם
צודקים והיא בכלל לא מגיעה לי...
מנסה לזכור את מי אני צריך לשכוח...




לך, כי קשה לי לראות אותך סובל כשבכלל לא מגיע לך....