פברואר 2002

שלום,
אני מבכה אותך כבר חדשיים. אני יודעת שאתה חיסלת אותי בליבך
(האם הייתי שם?) עוד הרבה קודם לכן, ולי משום מה עדיין קשה.
כמידת העומק כך ממושך הטיפוס למעלה.
מצאתי היום על המחשב שלי מכתב אליך ששכחתי מקיומו - הוא נכתב
אחרי הניתוח שלך ולפני הנסיעה המשותפת והאמללה שלנו להונג
קונג, בסביבות יוני 2001:

אהובי,
אהבתי לך חסינה בפני רב הפגעים. מחלה קשה לא היתה פוגעת בה,
מחלה אנושה לא היתה פוגעת בה, עיוות המראה הפיזי לא היה פוגע
בה, אבדן תפקוד מיני לא היה פוגע בה, תלות פיזית לא היתה פוגעת
בה. גם הבדלים בטעמים ובסגנון החיים הרצוי לא היה פוגע בה.
יכולת לבקש ממני לסעוד אותך לאורך שנים, לסעוד אותך על ערש
דווי, להתאים את עצמי לתנאים כלכליים לחוצים, לבלות את הזמן
בכל מני צורות שלא הייתי בוחרת בהן בעצמי, ואני - הייתי נהנית
להיות אתך, לחיות אתך, ואת אהבתי היתה מזינה אהבתך.
לבי מתמלא למראה השמחה בעיניך כשאנחנו נפגשים. כל תא בגופי
אומר "אני של אהובי" כשאני בזרועותיך, וחשה את חם גופך, נשמתך,
אהבתך, עדינותך, רגישותך, התחשבותך. לשמע ביטויי  החיבה שאתה
אומר בתוך משפט פשוט, מבקש ממני לעשות משהו או מספר עלי
למישהו, נפתחים כל עלי הכותרת של פרחי אהבתי.
כמיהתי לאהבתך עצומה, כמעט כיכולתי לאהוב אותך. כל פצעי הדחיה
של ילדותי, נערותי, ועוד, משתוקקים לחיבוק, לעיטוף, לרכות,
לקבלה השלמה הבאה עם האהבה, ולתחושת המזור וההגנה שהיא
מעוררת.
לבי יוצא אליך. בכל השבועות הללו של אהבתנו (ההיו אלה חודשים?)
ניסיתי להתעשת מדי פעם ולשאול את עצמי - האם אכן כך? זה אמיתי?
יש לנו את זה באמת ובתמים? ופחדתי. פחדתי מאד. בכפות ידי היה
מונח משהו כה יקר ושברירי, הנדע לטפל בו? היחיה?
לא רצית לעשות מעשה נועז, להוליד ילד. התייחסת אלי בסלחנות
מסוימת, והוספת את הריאליזם שלך. מילא, חשבתי, יש לנו אותנו.
קשה לבקש ממך להצטרף לשיגעון שלי, אבל אנחנו יחד ואהבתנו עזה.
 האם?
התרחקת. שמת סייגים. הפרדת.  התקררת. ממה נבהלת? ממה התאכזבת?
כוחותי אינם אינסופיים. אהבתי יכולה להיות אינסופית, אך היא
זקוקה להזנה. אני זקוקה לאהבה, לקבלה, לשותפות, לאחווה, באמונה
שלמה.
עדיין שלך, אוהבת, שואלת, לא בטוחה במאום.
סוף המכתב.

הופתעתי לגלות כמה הבנתי כבר אז. לא הופתעתי שהדבר לא הקל על
הכאב. אילולא אהבתי אותך כל כך לא הייתי כל כך מתאמצת לנסות
להבין אחרת, לאפשר אחרת, לאפשר לך להגיע בכל זאת. ואילולא
עשיתי זאת הייתי כנראה מתגברת ביתר קלות. כיום מתרחש הדיאלוג
שביננו בעצם רק ביני לביני. אתה הפלגת לך לעולמך, לכאביך,
לבדידותך, אליהם אתה מחויב. אני ממשיכה להסביר לך, בדמיוני, מה
קרה. אני מחויבת להבנה. "יקירי, אתה לא מבין מה עשית?" זו
שאלתי הרטורית והתמידית.
לי יש הצורך הזה לחוש שזקוקים לי והרצון להיות נאהבת, ולמען
האיש שעורר בי רגשות הייתי מוכנה לתת את נשמתי במסירות עצומה.
לך יש הצורך להוכיח לעצמך שאין אהבה נטולת פניות בעולם, ושאתה
לעולם לא תזדקק למישהו, אתה יכול בלי. ואתה מוכן לוותר על הכל
למען שמירה על אמונה זאת. אז איך יכולנו להצליח במצב כזה?  
אני כנראה אשלים עם זה במשך הזמן.
אולי אוכל בכל זאת לאהוב עוד פעם.