אני אוהב לשיר בגרמנית במקלחת - בעיקר אופרות של ואגנר - עם
סבון ביד אחת, ו"טוש" שוצף ביד השנייה. אני אוהב להשפריץ על
החזה, להרגיש את טיפות המים נגרות מטה בקווים ישרים, בזמן
שההדים ההבסבורגים מתערבבים באדים המשכרים.
אני יודע מה אתם חושבים עכשיו, אבל זה בכלל לא ככה. אני שונא
את הנאצים: גם הסבים שלי ניצולי שואה; אני תמיד נגד גרמניה
במונדיאל וטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה סוחטים ממני דמעה או
שתיים כל פעם מחדש. מחוץ למקלחת.
במקלחת, תמיד מנקים מאחורי האוזניים, עד שלא נשאר אפילו גרגר
אבק אחד. במקלחת, לעולם מקרצפים בין האצבעות של הרגליים, עד
זוב דם. במקלחת, שרים אריות בטונים החלטיים. במקלחת.
כמו כולם, הפסקתי לעשות אמבטיות עם אבא ועברתי למקלחת בערך
בגיל שמונה, הגיל בו תפיסת ה"אני" עדיין רכה כחלמון ונוחה
לעיצוב כעמוד שדרה של מכרסם דרוס. אני עדיין זוכר את היום
הראשון שהתייצבתי לבדי בהיכל ההיגיינה המלבני - הסבון הנוצץ,
ההשתקפות הביישנית על מסגרת הזכוכית המבריקה, העוצמה שבזרם מים
מכוון היטב - באותו רגע, הייתי מלך העולם. הרגשתי איך גוש
כוחני של שליטה מפלס דרכו דרך הקרביים, מטפס לוושט, פורט לרגע
על מיתרי הקול ומתפוצץ בקול תרועה ארית אל חלל המקלחת הדחוס.
בשלב כלשהו השלמתי עם זה, עכשיו כל מבוקשי הוא שאתם תקבלו את
זה כחלק ממני. חוץ מזה אני אדם רגיל לגמרי, בחיי: רגיש,
ספונטאני, רואה חדשות כל ערב, מתעצבן כשחותכים אותי בכביש.
פשוט, אני אוהב לשיר בגרמנית במקלחת. והקטע במחסן עם הילדים.
זה הכל.