ואנחנו נכנסים שנינו לגן.
הגן הזה, לא כך אני זוכר אותו,
הוא לא רועש והאוויר עומד,
עכשיו הוא עטוף בעלטה שחורה,
העצים מתנועעים בדממה בין צללי הליל,
רוח קרירה מכה בפני בעוד אני נכנס
לתוך העולם החבוי הזה.
צועדים לנו בשקט בשבילי גן העדן השחור הזה,
ואפשר כמעט לראות את משיכות המכחול על אחד העצים.
העיניים מצטמצמות בגלל העייפות והקור,
אבל שום דבר לא יגרום לי למצמץ,
להפסיד שניה של מבט ביופי עילאי שכזה.
אני שמח שהוא לקח אותי איתו,
אל תוך העולם הנעלם ההוא,
מתמוגגים באוויר ביחד עם הגן המדהים הזה,
ויותר לא שבים.