הלכתי ברחוב, סתם עוד יום רגיל ומשעמם. שיט שוב הצלקת כאבה.
ראיתי בקצה הרחוב ספסל ומיהרתי אליו. ישבתי עליו כמה דקות מנסה
לגרום לכאב שפוקד אותי יום ולילה לעבור.

ואז הריח, אותו ריח מיוחד שהחזיר אותי בשניות להיות בת 4.אותו
ריח של הבושם של אבא, סוכריות טופי ועוד משהו שאני לא יכולה
לדעת בוודאות מה הוא. הריח שמזכיר לי את בקרי שבת שאני ושגיא
קפצנו למיטה של אבא ואמא לפני שהם אפילו התעוררו. הריח שהחזיר
אותי לטיולים שלנו. תמיד הסתכלתי על שגיא ואמא. היה בינהם איזה
קשר מיוחד. אמא תמיד אהבה את שגיא יותר מימני ולא קינאתי ולא
כעסתי אלא פשוט הבנתי את זה. לאמא ושיגא הייתה שפה משותפת כזאת
והם תמיד יכלו לדעת מה השני מרגיש.

אותו ריח החזיר אותי גם לאותם ימים שהיינו אני ואבא הולכים לבד
בגשם. "מתחבאים לטיפות" ככה אבא היה קורא לזה כשהלכתי מתחת
למעיל הגדול הכחול שלו שהיה לו את הריח המיוחד הזה של הבושם
שלו, סוכריות טופי ועוד משהו שאני לא יודעת בוודאות מה הוא.
ביני ובין אבא היה גם את אותו קשר מיוחד שהיה לאמא ולשגיא,
תמיד רציתי להסכים עם אבא בכל דבר כמו למשל לאכול סוכריות לפני
ארוחת ערב, מנהג שאמא שלא אהבה, ותמיד הסכמתי עם הפוליטקה שלו
אפילו שלא הבנתי מי זה מה. אני זוכרת שתמיד אבא אהב תספורות
קצרות אפילו שאמא לא אהבה ואני הסכמתי עם אמא במקרה הזה. היה
לי כבר שער ארוך ארוך ולא רציתי לקצר אותו אבל אבא שאל אותי
בחיוך גדול, אם אני רוצה להסתפר. ואני מגיל קטן לא יכולתי לסרב
לחיוך שלו, שהיה מלווה עם הריח שלו. של הבושם שלו, סוכריות
טופי ועוד משהו שאני לא יודעת בוודאות מה זה. נסענו במכונית,
אבא מקדימה ליד אמא, ואני ושגיא מאחורה. כולם דיברו ורק אני
ישבתי וחשבתי בשקט שהלוואי שמשהו יקרה כמו שמספרה תסגר פתאום
כי הספר יהיה מצונן או שמשהו אחר יקרה ואני אוכל לחזור הבייתה
עם השער הארוך שלי. ואני יודעת עד היום שאפילו שכולם אמרו לי
שזה לא נכון אני יודעת שאני הרגתי את אבא ולעולם אני לא אוכל
להריח את הריח שלו, לפחות עד עכשיו. ואני יודעת שאת אותו ריח
מיוחד אני אקח איתי עד הקבר-הריח של אבא
הריח של הבושם שלו, סוכריות טופי ועוד משהו שאני לא יודעת
בוודאות מה הוא.