אוף כמה שמשעמם לי.
בחיי.
אני רק רוצה להיות בסיאטל. אני רוצה לרדת מהאוטובוס בסיאטל.
כן.
בטח הכל גשום שם. אפילו מושלג.
אני ארד מהמטוס ואאסוף את שני התיקים שלי, אעמיס אותם על הכתף
ואלך לחפש מוטל זול ומעופש לגור בו עד שאמצא לי דירה זולה
ומעופשת.
אסתובב לי בבתי קפה, אמצא עבודה בחנות דיסקים קטנה ואדבר עם
אנשים על מוסיקה ויהיה לי כל כך כיף. ואז אני אפגוש אנשים
ואעבור לגור איתם בדירה ואז יהיה לי נחמד וטוב. אני אנסה
הרואין וקוקאין וכל החרא. ואני אטייל בגשם ואכתוב שירים.
ואופיע בבתי קפה קטנטנים.
אחרי התיכון, מיד אחרי התיכון, אני רוצה לעבור לשם. ואני אעבור
לשם באמת. אמא תתן לי כסף, אני אארוז שני תיקים, אולי שלשה,
ואצלצל לאבא להודיע לו שאני עוזב, אולי אפילו לפגוש אותו פעם
אחרונה, אם הוא בכלל יחיה עד אז.
אני רוצה למות. אבל אני רוצה למות בסיאטל.
לא טוב לי פה. וגם שם לא יהיה לי טוב.
אבל שם התפאורה תתאים.
שם יהיה סיאטל.
שם יהיה לי טוב לסבול, סבל של סיאטל.
פה אני אמות אלמוני באותו יום עם עוד 200 אנשים מהפיגוע התורן.
מוות לא מיוחד פה.
שם אני אמות וזה יהיה מיוחד. ומוות חייב להיות מיוחד בשבילי,
כי המוות מאד חשוב לי.
אני לא חושב שזה יפתיע מישהו אם אני אמות.
אני אוהב דיו, עופרת ואקריליק. אני אוהב וויניל קלטות ודיסקים.
אני אוהב מיתרים ממתכת.
אני אוהב לאהוב. אבל אני סובל.