ומרקם ההרים קורא להתעורר
ושרירי הנפש רעועים מיסודם
אם אכיל מספיק מהיופי האינסופי
מהחלק האלוהי שמשתקף
מתוכי במדבר זה
חששני שאתעוור
ואת עומדת בפסגת ההר
בוחנת ידייך המדממות מהטיפוס
לוחשת לעצמך עוד מעט
בקרוב האור ישוב
ופני איש טוב
מהדהדות בראשך
ואת נזכרת איך הושיט לך יד
וסרבת בכעס ולא העזת לקחת ממנו דבר
דממה
דממה אשר תשתיק את כל שיעלה
אלה לא פני האהבה את יודעת
אך גם לא פני הישן
שאלות הקיום עולות
אך הפעם עם טעם האמת בפיך
ומתמסרת רגע אחר רגע
נושמת את עוצמת החיים