לאן את הולכת?!
כאן עוד נלחמים עלייך. בתוככי ראשי עוד מתרחשים להם קרבות
עקובים מדם על גדות נהר ליבך; אלפים אם לא מאות אלפי גדודים
נלחמים זה מול זה בשדה הקרב החם, הלוהט, בו השמש קופחת על הראש
במדבריות שדייך; ראשי ממשלות נוסעים עד שוויץ בניסיון להביא את
קץ המלחמה על תשומת ליבך! אבל אותך לא רואים מבעד לעשן הקרבות.
אוי, את בכלל שוכבת על הגב באוזבקיסטן, או אולי אלג'יר, מי
יודע. על כל פנים, אין זה משנה היכן. בטוח שאין זה כאן. כי
כאן, כמו בכל המלחמות, נלחמים בלי לדעת אפילו למה.
לעיתים נדמה לי שאת אינך יודעת בכלל על קיומה של מלחמה זו.
לעיתים נדמה לי שאת כבר הרחק מכאן, מתגלגלת על מיטות אפיריון
אירופאיות וצוחקת עלי בקול לא גדול. אולי לא צוחקת. הגיוני
יותר ששכחת כבר את עצם קיומי. הן 'להמשיך הלאה', אצלכן הנשים,
אומר: לשכוח. למחוק. לעמעם. להחריב. כתבה לי פעם מישהי: 'פעם
היינו יחד, והיום כבר לא'. כמה פשוט. מתנדף אדם מהחיים כמו
בושם מצווארה של אישה. לעיתים כך, בכזאת קלות, נעלמים אנשים
מהעולם.
לא אראה אותך יותר. לא נצחק, לא נתגלגל בשמש, לא נשחק שש בש,
לא נעשן, לא נרקוד ואלסים לצלילי שופן, לא נשחק טניס. מצחיקה
המחשבה שמה שאצלי עבר, אצל אחר הוא הווה, ושתי אותיות, ל' ו-
א', והחיבור בינהן בסדר מסוים ומקומן במשפט עושים את ההבדל
ביני לבינו. ויש האומרים שלמילים אין כוח.
יודע אני כי אבד עלי הקלח. תביני, יש בי אומנם תקווה בזויה,
אבל תודעת הסוף מחלחלת היטב בראשי כמו הייתה נחלי דם הניגרים
מבטנו המשוסעת של חייל ויאטנמי. לא תסובבי חזרה אתך גבך
המתרחק. הנה! הוא נעלם באופק, מאחורי ביצורי אבן ואדישות.
אחזור בשקט, כפוף, על קצות האצבעות חזרה למיטתי, שם אלחם עלייך
אך עם סיכוי לזכות בך.
לכי.