[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן נאות
/
אור

ילידת הארץ, שני הוריה עלו מפולין, זוג אמנים. אביה פסל ידוע
ואמה שעוסקת בפסיכולוגיה מציירת רבות בשעות הפנאי. בביתם הגדול
שמחוץ לעיר נתניה שמורה קומה לחדר העבודה של גדעון אביה, שם
הרבתה עירית לשחק בילדותה בשעות בו אביה שהה אל מחוץ לבית.

בינות לגושיי החימר, האבן והחומר, היא ניהלה קרבות מדומים בין
בנים לבנות. בגיל 23 כשתפגוש בצייר צרפתי שיגיד לה באנגלית
משובשת שהקרב האמיתי הוא בין נשים לגברים, עירית רק תחייך
מאוזן לאוזן ותמתיק את סודה.

בקומת הגג, שתי קומות מעל לחדר עבודתו של אביה גדעון, ניצב חדר
גדול ובו חלון רחב המשקיף אל הים. בחדר פזורות באי-סדר
עבודותיה של אמה, שפורפרות של צבעי שמן וכן גדול לציור שניצב
בפינת החדר.
בחצר הגדולה שמאחורי הבית, מאחורי עציי פרי הדר שנשתלו שם טרם
לידתה, נמצא עוד בית קטן, חדרה של עירית. בת יחידה היא עירית
ועולם ילדותה היה מלא בידידים רבים פרי דמיונה.

נראה שהתפוח אינו נפל רחוק מן העץ ועתה הזמן הוא להתנתק מן העץ
ולעבור לתפוח.
לפניי מספר שנים פגשתי בה לראשונה באחר צהריים של יום סתווי על
גדות שפת הים עת השמש עמדה לשקוע והשמיים מלאי העננים הוארו
בצבע כתום חלוש על רקע האפור ששלט בכיפה. כמידי יום שישי
התקבצו עשרות מתופפים בחוף הים ונגנו יחדיו לשמש השוקעת,
מברכים את מנוחת הלילה הקרב.
מספר מועט של אנשים ישבו על הסלעים והאזינו לקולות התופים
ולגליי הים. מזג האוויר הסתווי השאיר אנשים רבים מכורבלים תחת
שמיכותיהם שבביתם, אך הרוח נדמה והאויר היה נעים.

רמון, צייר צרפתי עמו הייתי מיודד שהגיע לטייל בישראל לשלושה
חודשים וזוהי כבר שנתו השניה בארץ, נופף אלי בידו. אני התקרבתי
לעברו ולעבר עירית שישבה לימינו. במבט ראשון הבחנתי בפרטים
השוליים : שערה המדובלל והפרוע שהגיע עד לכתפיה, צמה קטנה
שנשרה בחזית השמאלית של פניה והתנדנדה קלות. שערה צבעו הוא דבש
בשלל גוונים, גבותיה עבותות ופניה מלוכלכים כמי שאינו התרחץ
מזה מספר ימים. חולצת תכלת שגדולה עליה במספר מידות שמוטה על
גופה ועליה מונחת שמלה כתומה. מתחת לשמלה מבצבצות גרביי פסים -
ירוק כהה, ירוק בהיר, ירוק כהה הספקתי לראות לפני שנעלמו
בנעליה הבלויות שהיו פעם שחורות. רק מאוחר יותר היא תספר עד
כמה היא אוהבת פסים. על ידייה זוג כפפות צמר סגולות העוטפות את
ידייה מן המרפק ועד לפרק האמצעי של אצבעותיה המלוכלכות שמציצות
מבעד לכפפה.

רק לאחר שדיברה הבחנתי : עיניי דבש מלאות קרנו באור מבריק
מבעד למעטה דק של דמעה שרק החלה להיבצר. חיוכה הגדול והפשוט לא
אמר דבר וכל הוויתה התמימה ציירה אושר. רגליה התנודדו בשובבות
לקצב מהלומות המתופפים.
אף החולצה הגדולה והשמלה הרחבה לא הסתירו את גזרתה הדקה. גופה
נע בתנועות גמישות ומלאות חן.

"בוא תצטרף" אמר רמון, "זוהי עירית, הכרנו לפניי מספר דקות".
לחצנו ידיים והצגתי את עצמי. לפיתת ידה לא השאירה עליי חותם
מיוחד. רמון סיפר לנו על ציורו האחרון. סצנת רחוב המונית של
נשים וגברים ערומים, ציור שלא ראיתי מעולם.
עירית ואני הקשבנו למבטא הצרפתי ולאנגלית המשובשת של רמון שלא
התמזגה בהרמוניה של הקולות ששררו סביבנו. השמש שקעה וחשכת
הלילה החלה לעטוף את האווירה ועמה השתתק גם רמון שסיים את
תאורו.

עירית קיפצה מן הסלע אל החול הרך, הרימה מוט אלומיניום שהיה
מונח על החול ובקבוק בעל ראש כתום שניצב לצידו והתרחקה לכיוון
הים.
"היא נהדרת" אמר לי רמון ואני הנהנתי להסכמה בראשי.
קרוב למים עירית נעצרה, טבלה את קצוות המוט העטופים בבד
בקרוסין שהיה בבקבוק, ניערה בכח את המוט בשביל להיפטר מטיפות
הקרוסין שלא ישפריצו על בגדיה והעלתה באש את שניי הקצוות.
היא פתחה במופע מסחרר, שני כדורי אש זהרו בחושך מכתיבים, כך
נראה, את מקצבם של התופים. צללית שחורה ריקדה בקלילות והתמזגה
בחשכת הלילה שכבר ירד במלואו.
עירית הגבירה את קצב תנועותיה, כדוריי האש החישו מסעם והלמות
התופים התגברו.
עירית המשיכה להאיץ ורעם התופים עלה והתגבר, הפך למהיר יותר
ויותר.
כדורי האש לא נראו יותר ובמקומם נראה שעירית מוקפת במעגל אש
מלא שחג מעליה.
כפות ידיים האדימו על עור התוף המתוח והתופים רעמו הלמו בקצב
מטורף. מחול שדים ללבנה שעלתה אך טרם הצליחה להבליח את מסך
העננים. הקצב המטורף של התופים נשמר בעזרת מעגל האש שהילך על
החוף.
בתנופה חזקה היא כיבתה באוויר את האש וזעקה לשמיים. עירית צרחה
והתופים נענו, עד שתש כוחה ומקצב התופים שב נרגע וחזר לקדמותו,
משאיר מאחוריו שיא נוסף וזורם הלאה.
עירית חזרב אל הסלע, משאירה את המוט והבקבוק מוטלים על החוף,
צוחקת בקול רם שהרעיד את גופה המותש. בתגובה למבטנו המשתאים
היא קרצה בעינה השמאלית והוסיפה לצחוק בעודה משתרעת על גבה.
ומביטה לשמיים הכהים.
"אני מתגעגעת לכוכבים" היא התנשפה, "אני מאוהבת באש, הלחישות
באזניי, סודות קדמוניים" היא חייכה. "אבל זה ממש רוקן אותי"
היא הוסיפה לאחר שסיימה להסדיר את נשימתה.

אני ורמון לא פסקנו מלהלל את מופע האש והיא רק חייכה בעונג
ובעיניים עצומות.
נאלצנו להפרד לפניי שהספקתי לשוחח עמה מכיוון שאיחרתי לארוחה
המשפחתית של יום שישי.

כחודש לאחר אותו ערב לא נשכח שהקפדתי לשמר במוחי, פגשתי בה
בשנית.
נודע לי שרמון אינו בקו הבריאות ונפל למיטת חולים. בליל חורף
גשום בשעת ערב, לאחר שהרחובות התרוקנו משאון המכוניות, מתחת
למיטריה שחורה צעדתי ברחובות הרטובים לדירתו של רמון שבמורד
רחוב פרישמן. לאחר שסיפר לי שמחלתו כבר חלפה והוא החלים לגמריי
נפנתי לשאול אותו את שבער בראשי בחודש שחלף.
"עירית היא מדהימה" הוא אמר, מוזג לשנינו יין אדום. "לאחר
שעזבת אותנו על החוף באותו הערב המשכנו לשוחח אל תוך הלילה.
היא סיפרה לי שהיא נוהגת לדגמן בערום בעבור פסלים וציירים
שונים ואני קפצתי על ההזדמנות והשתמשתי בה למספר עבודות" הוא
הצביע על תמונה שהיתה תלויה על הקיר. הדמות שבתמונה אכן היתה
עירית, אך היתה גם שונה מאד מן המציאות. רמון נהג לעקם קווים
נשיים ובמרבית ציוריו קשה היה להבחין בין דמויות של נשים
לגברים.
"היא טסה לאוסטרליה בעוד יומיים" הוא אמר ולגם מן היין.
"מה לה ולאוסטרליה?" שאלתי, רציתי שהיא תשאר קרוב אליי.
"לא יודע. עירית היא בחורה צעירה, רוצה לראות עולם, לחוות
ולהתנסות והיא בחרה להתחיל באוסטרליה. אני יודע שהיא תלבלב בכל
מקום אליו תגיע. הריי ראית אותה".
"היא באמת בחורה שלא רואים כל יום" אמרתי והנהנתי בהסכמה.
הצטערתי בליבי והשלמתי עם העובדה שלא נתראה שוב בזמן הקרוב.

המשכנו לשוחח, יין נמזג לכוסות ונגמע לאיטו.
"חופש" גיחכתי בבוז. "אינך רואה את שמעולל אותו החופש? משחית
את מידות המוסר, נותן מקום לפורענות שאינה שייכת לחברה המתוקנת
עליה אתה דובר. יצר האדם הינו נתון לשינוי והשפעה וחופש ללא
מעגלי ביקורות יכול להביאו לתהום הנשייה.
כמובן שעל חופש האינדיוודואל החי בחברה חייבות להיות הגבלות
מסוימות, אני גם מסכים עימך שבחברה המערבית בה אנו חיים יש לתת
יותר חופש לחרות הפרט, אבל משם ועד מה שאתה מכנה", נשמעה דפיקה
בדלת, "אנרכיה, המרחק הוא גדול" סיימתי את דבריי.
רמון עיקם את פיו. ידעתי שאין הוא מסכים עימי.
רמון ניגש לדלת ובפתח עמדה עירית במעיל גשם ארוך ורטוב שהשאיר
שלוליות בחדר המדרגות.
"שלום" התנגנה הברכה מבעד לחיוכה השדוני. היא פשטה את מעילה
והתגלתה בשלל צבעיה.
"תיראו" היא החוותה בראשה אל עבר רגליה והרימה את שמלתה הכתומה
עד מעל לברכיה. לרגליה היו מגפיים שחורים, מעלייהן ועד לירכיים
היו משוכות גרבי צמר עבות ומפוספסות בשלל צבעיי הקשת באי סדר
שהציק לעין. מעל לשמלתה היא לבשה סוודר סגול שהשיל שערות. על
שערה גוננה מטפחת פסים- ורוד כהה ובהיר.
"אני מכירה אותך" היא הצביעה עליי, "נפגשנו בחוף הים".
"כן" עניתי.
"ניסית פעם אופיום?" היא שאלה אותי ואני נענתי בשלילה. "גם אני
עוד לא. הבאתי קצת בשביל לנסות עם רמון ויש מספיק גם בשבלך אם
תרצה להצטרף"
היא נשקה לרמון על לחיו והתישבה על הספה לצידי.
רמון הוציא מכיסו ניירות לגילגול טבק בהם נעטפו שלושה כדורים
קטנים מן העיסה הדביקה של האופיום. רמון הסביר שטעם העיסה הוא
מר ולכן מומלץ לעטוף את זה בנייר בשביל להקל על הבליעה. עירית
הגישה לי את אחד הכדורים העטופים ובלעה את שלה, מחליקה אותו
במורד הגרון בעזרת כוס היין שלי. קירבתי את הכדור לאפי והרחתי,
יש לי נטיה להריח דברים חדשים לפניי שאני מכניסם לפי. לא היה
לאופיום ריח מוגדר וחזק ובלעתי אותו.
רמון שלף ג'וינט מקופסת הסיגריות שלו וריחו החריף של הגראס
נישא בחדר. רמון לקח שתי שאיפות והעביר את הג'וינט לעירית.
"בום" זימרה עירית כשהג'וינט הגיעה לידה, מברכת אותו לשלום.
"רמון, כמה זמן צריך לחכות בכדיי שהאופיום ישפיע?" היא שאלה.
רמון השיב בידענות "אין לדעת. הכל תלוי במצב הקיבה שלך. זה
יכול לקחת חצי שעה וגם שעתיים".
עירית עיקמה את פיה בהומור.
רמון ניגש למערכת הסטריאו והחל לנגן מוזיקת ג'אז איטית שתאמה
את מזג האויר החורפי ששרר בחוץ ואת היין האדום שבער בפנים,
שלושתנו האזנו למוזיקה בשתיקה, איש איש במחשבותיו. הג'וינט
שעישנו השפיע עליי ואני ריחפתי בעולם הדמיון, מחבר למוזיקה
סיפורים תואמים בראשי.
רמון נאנח והתלונן על כאב בגבו, "תסתובב" אמרה עירית. "אני אתן
לך מסג' קטנטן".
רמון הפנה את גבו אליה והיא שלחה ידיים אל מתחת חולצתו והחלה
מעסה את גבו תוך שהיא מזמזמת קלות למוסיקה. בגבה שהיה מופנה
כלפיי ראיתי כיצד גופה נע בתוך הסוודר הסגול, הנחתי את ידיי על
שכמותיה. היא הפנתה אליי את הראש וחייכה, "אם אתה רוצה לתת לי
מסג' אז אני אוריד את הסוודר".
הנהנתי והיא פתחה את הכפתורים שסגרו על כתפיות שמלתה שהופשלה
עד למותניה, הורידה את הסוודר הסגול ונשארה בחולצת תכלת קצרה
וישנה. הושטתי את ידיי אל מתחת חולצתה והנחתי על השכמות שלה
שזעו תחת ידיי. עיסיתי את גבה בזמן שהיא עיסתה את גבו של רמון.
גבה היה חם ונעים למגע.
לאחר זמן מה הצעתי שנחליף כיוונים ורמון הציע שנעבור לשכב על
השטיח. שלושתנו נשכבנו על השטיח תומכים בראשנו בעזרת כריות
שהורדנו מן הספה. אני פשטתי את חולצתי ונשכבתי בגבי לעירית.
היא ליטפה בעדינות את גבי, עוברת ברכות על כל התוואים
והבליטות. היא החלה לעסות את גבי במקצועיות ואני נאנקתי קלות
בזמן שהיא הידקה את לחיצותיה. באותו הזמן עיסה רמון את גבה.
אני אוהב אותה חשבתי והרגשתי שאני מסבך את עצמי. אני לא אהיה
הגבר שהיא תוכל לאהוב. החלטתי להתרכז במגע ידייה ובמוסיקה
שהחלה לנגן שוב את השיר הראשון שבדיסק. אין טעם לפנטז ואז
להתבדות, אני אוהב אותה באופן פאסיבי.
האופיום התפשט בגופי והרגשתי בשלווה מתוקה שיורדת עליי.
הלחיצות הפכו ללטיפות ושוב החלפנו כיוון.
"אתם מרגישים את האופיום?"שאלה עירית והעירה אותי ממחשבותיי.
"זה ממש עדין" היא אמרה ואני השבתי "תשוקה. אני מרגיש בתשוקה
שפושטת לה בכל גופי, תשוקה עדינה ומלטפת".
"תשוקה זו הגדרה מדוייקת, יש לך כישרון" היא אמרה ואני נתתי
לחיוך להתפשט על פניי.

הלילה נמשך, אנו מלטפים, מחבקים ונוגעים ועירית באמצע, מחלקת
אהבה שווה לשנינו והכל עדין ומתוק מלא בתשוקה סגולה וארוטית.
אייני זוכר מתי נרדמתי, הדבר האחרון שזכור לי מן הלילה זה
עירית שהחלה לצחוק כמוכת טרוף והדביקה גם אותי ואת רמון בצחוקה
כך ששלושתנו התגלגלנו על הרצפה, מרעידים את החדר בצחוקנו.
האור החיוור שבקע מבעד לתריסי החלון חדר לעייני ועצמתי אותן
שוב מנסה לחמוק מן היום העולה לעוד מספר דקות שינה. נזכרתי
בחלום שחלמתי. בחלום אני בחדרי הישן שבבית הוריי פותח מגירות
וארונות, תר אחר משהו שאינני מצליח לזכור כעת. נשכבתי על מיטתי
הישנה והבטתי בשמיים הכחולים ובקרניי השמש שזרחו דרך החלון.
דלת החדר נפתחה ואימי עמדה בפתח עם צלחת עמוסה במזון. אני זוכר
שבחלום אהבתי את אימי.

רמון שכב ישן לצידי, שמעתי את המיים זורמים במקלחת. עירית עוד
פה. מצאתי פיסת נייר על השולחן ועט שהיה מונח על יד מכשיר
הטלפון ורשמתי את הכתובת והטלפון שלי. רציתי לראות שוב את
עירית.
היא יצאה מן המקלחת כשמגבת גדולה עטופה סביב גופה.
"קר לי" היא סיננה מבין שיניה הנוקשות. ברכתי אותה לבוקר טוב
והתישבתי בכבדות על הספה מצית לעצמי סיגרייה בכדי להיפטר מריח
השנה שדבק בפי. עירית ניגשה לערמת בגדיה שהיתה מונחת על הרצפה,
הורידה את המגבת שנפלה רטובה למרגלותיה והחלה להתלבש כשגבה
הערום מופנה אליי. כעת יכלתי לראשונה לראות את גופה הדק והצעיר
המלא חיות ומרץ. היא התלבשה בטבעיות כאילו איני נמצא מאחוריה,
סוקר בסקרנות את כל תנועותיה ורושם. ישנם דברים שאיני רוצה
לשכוח.
כשסיימה להתלבש התיישבה לצידי.
"מחר אני עוזבת" היא אמרה ואני הגשתי לה בתגובה את פיסת הנייר
שהכילה כל דרך אפשרית ליצור עימי קשר.
"אתה חמוד" היא חייכה והניחה יד על ירכיי "אני חייבת לשוב
לבייתי, יש מספר אנשים נוספים מהם אני רוצה להפרד". לפניי שהיא
קמה היא נשקה ללחיי השמאלית ואני לחשתי באוזנה "אני אוהב אותך"
אך המשפט אינו עזב את גרוני ולא הגיע לאוזנה.
"אני אתקשר אלייך, היה לילה מצוין" היא אמרה כשפתחה את המנעול
שבדלת.
"נסיעה טובה. היה נהדר להכיר אותך" איחלתי.
"אתה באמת מתוק" היא אמרה וסגרה את הדלת  מאחוריה, יצאה מן
הבית, למחרת יצאה מן הארץ ולא שבה אל חיי בשלישית. הבטתי ברמון
ששכב ישן על הרצפה ותהיתי האם עליי להעירו.
הרמתי את מטרייתי שכבר היתה יבשה והשארתי את רמון ישן בסלון.
בחוץ שמש חורפית לא הצליחה לכסות על החור שנפער בפנים, זמן רב
לקח לו להתאחות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוצה לפרסם בבמה
ומייד?
שאל אותי כיצד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 16:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן נאות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה