מר העצלנות עמד מול ילד החשק ,עקום במבט מרעים. בקול איטי אך
מלכותי פלט את אלו המילים: "ילד שלי, העולם זורם, הכל חוזר
לאותו מקום. שב, שכב, נוח עכשיו, כי הכל מעין חלום. ילד החשק
הביט בעיניים פעורות ורגל תזזיתית. "סליחה מר עצלנות אדוני,
האם אותי מנסה אתה להשחית?". מר העצלנות קם מכסא השינה, התהלך
על ריצפת השיעמום, והגיע לפינה שבה עמד ילש החשק, קטן אך נחוש,
כשחייך, מר העצלנות חש פתאום רעד בגופו הכחוש. "לא אני, מה
פתאום? אני איני עושה דבר, לא שר, לא תר, מבחינתי הכל נגמר".
הילד תפס את ידו הקטנה וניסה להובילו לדלת, מר העצלנות חיכה,
ופתאום ראה אותה עומדת, גברת העצבות, תמירה, יפיפייה, דמעות
נוזלות מכפות ידיה, דם מטפטף מרגלה. "מר העצלנות אהובי, האם
אתה עוזב? פונה ממני אל ילד קט? הולך מחיי הכאב?". "לעולם לא
אעזבך יפתי! אני נמצא, היי איתי. ילד החשק רץ לשחק בבית אחר,
ובביתי הזוג עיצב את הסלון בסגנון דוקר. |