שמיכה עם משבצות אדומות פרוסה על הדשא, סל רעוע מונח עליה.
גם אמא ואבא מונחים עליה, ואני יושבת בניהם, ומלכלכת את עצמי
עם ארטיק שוקו-שוקו שנמס ביסודיות על כל בגדי.באופק הלא רחוק,
מתרוצץ ומקפץ יואבי, אחי הצעיר. לפתע הוא נופל. אבא ואמא רצים
לקראתו ואני נשארת לבד מתבוננת בתא המשפחתי שלי שמחה ומאושרת.
אבא מרים את יואבי והם חוזרים לעברי. "אנחנו רוצים לדבר איתכם"
אומר אבא ומניח את יואבי על השמיכה. הם דוחפים בידינו ארטיק
(שני במספר) ובעוד אנחנו רבים אחד עם השני(על הרצון העז
שפיתחנו כל אחד לארטיק של האחר) אמא פותחת ואומרת: "בבית שלנו
הולכים להתרחש מספר שינויים"...יואבי מושך את הצמה שלי בחוזקה
ומנסה לחטוף את הארטיק מידי. "השינויים ישפיעו גם על חייכם
בצורה זו או אחרת, אך תזכרו שהם לא באשמתכם" ...אני מושכת את
הצמה בחזרה אלי ומורחת ליואבי את הארטיק על החולצה "השינוי
העיקרי הוא שאבא לא יגור איתנו יותר." אני ויואבי מפסיקים
לזוז. " אין סיבה לחשוש, לפעמים קורה ששני אנשים מבוגרים לא
מסתדרים" אמא לוקחת נשימה ארוכה ואבא ממשיך אותה "אנחנו ניפגש
כמו פעם, פשוט לא בערב. נפגש בבקרים, לפני בית הספר".אני
ויואבי מביטים בהם. שלושה שבועות אחר כך, אבא כבר לא גר איתנו.
התא המשפחתי שלי התפרק.    
   במבט לאחור, הייתי רוצה מאד שהסיפור הנ"ל יהיה הסיפור של
התא המשפחתי המפורק שלי. אך הדברים לא תמיד מסתדרים על הצד
הטוב ביותר וצריך ללמוד לקבל את מה שהחיים מציעים לך לטוב ולרע
גם אם אתה חיי רק 11 שנים ולא בדיוק מבין מה פשר המושג "חיים".

   אבא שלי, נבחר לייצג את הורי בכבוד ולספר לי על הפרידה
שלהם, ישבתי במפעל שלו, בחדר התצוגה, והוא ישב בכיסא לצידי,
מסביר תוך שהוא מנסה להבין בעצמו איך משתפים ילדה בת 11 בבעיות
בין אמא ואבא, או לחילופין, איך להסביר לי שמאותו היום, החיים
שלי הולכים לשנות את מסלולם באופן טוטאלי. כמובן שלא הבנתי
כלום, כל מה שהבנתי באותו הרגע, הוא שהצפייה שלי בכל ערב לשובו
של אבי הביתה תסתיים בקרוב. אין צורך לספר על בכי כיוון שזוהי
רק עוד מילה שלא תעביר לדף את מה שהרגשתי באותן הדקות.מכוון
שהורי הם לא מאותם הזוגות שמתגרשים ונשארים "חברים" הבעיה שלהם
הגדילה ממדיה והפכה לבעיה שלי ומכאן, התחלתי להבין את מלותיו
של אבא, כשניסה להסביר לי את תורת "השינוי" כפי שהוא רואה
אותה.
      התרגלתי. חייתי בבית עם אמא ואחי הקטן כמו כל "משפחה
גרושה" אחרת. הפסקתי לבקש תשומת לב מיוחדת מהסביבה וציפיתי
לקבל אותה בבית, אך מה שקיבלתי בבית היה מסע בחירות נוסח 2003
כנגד אבא שלי.השחיטות והשוחד שלהם  הייתי עדה בגיל צעיר כל כך
גרמו לי בתחילה לנקוט צד מאד ברור כנגד אבי, שכן ילדה בת 12
אינה יכולה להבין לבד,שאימה, שגידלה אותה כל השנים, הלבישה
האכילה, ודאגה יותר מכולם, יכולה לשקר בפניה בכזאת עזות מצח
והכל בכדי להשיג דבר מה, שכאשר אדע מהו אולי גם אדע איך לנסות
לסלוח.
     התבגרתי. היו לי חברות חדשות, ישנות, חברות "בכאילו"
וחברת אמת אחת, שהתחלפה עם השינויים במזג האוויר. החיים שלי
היו דיי שגרתיים, ובהתחשב בעובדה שלא הייתי כשרון מוזיקאלי או
תאטרלי כלשהו, אהבתי את השגרה והיא אהבה אותי. בבית לעומת זאת,
החיים התנהלו במסלול שונה לגמרי. השגרה שם, שהיוותה חלק נכבד
בחיי, הפכה לבלתי נסבלת ביום בו גיליתי שאני יכולה לחשוב
בכוחות עצמי ואולי אף כדאי שאתחיל לעשות כך. רוב השיחות בבית
שלי, התנהלו בוורסיה שונה במקצת, ניתן היה לדמות אותן לתביעה
משפטית, כאשר אימי תובעת ממני פיצויים על השמנתה, גרושיה,
רגשותיה ובעצם כל מה שגורם לחייה להראות כפי שהם. הפכתי להיות
בעלה, וחיכיתי ליום בו יהיה לי מספיק אומץ להתגרש.
    הבנתי.התביעה תמיד תנצח. אמא שלי, אף פעם לא ישבה איתי
לשיחה בה נשמע יותר מצד אחד, הצד שלה. אני מאמינה, היום, שזה
מכוון שאף פעם לא חשבה שמה שיש לי להגיד ראוי להישמע באוזניה.
הרצון החוזר ונשנה שלה היה "לתקן אותי". מריבות של שנים שגררו
בחובן הסברים מפורטים ומנומקים היטב, על למה אני לא בסדר ואיך
אני דומה לאבי, השנוא עליה כל כך, גרמו לי בתור ילדה מתבגרת
לחשוב את עצמי לכישלון הבריאה.
     תהיתי.האם יש דבר בעולם שאוכל לעשות או לאמר שישנה את
סדר החיים בביתי? שיגרום לאימי לשבת איתי לשיחה בה נוכל לדבר
שתינו ולא בצורה סימולטנית. האם יש דבר עליו לא חשבתי שישפר את
הסטטוס בו אני נמצאת עכשיו? ובמידה שאין, האם אוכל לנטוש בית
אם שגידלה וטיפלה האכילה ודאגה במשך 15 וחצי שנים? האם זה
מוסרי? מה יהיה על אחי? איך ירגיש ויתמודד? ואיך יהיה לחיות
בלי אמא? ואיך יהיה להיות בבית לבד כל יום עד שעת ערב מאוחרת?
     החלטתי. שלטי הכיוון בצומת שלי, הפנו אותי לאחר מחשבה
מרובה, לשביל אחד, השביל היה צר, מהמורות רבות היו בו, ולא היה
כל סימן באופק לדרך נוחה יותר, מהצד השני, ראיתי את השביל בו
הלכתי עד עכשיו , בעמדי בצומת יכולתי להבחין שבתחילתו הוצב שלט
"אין כניסה", חבל שלא ראיתי אותו קודם חשבתי, והתחלתי ללכת
בשביל אליו הפנו אותי השלטים. בתחילה הוא היה מפחיד אף פעם לא
הייתי בשביל אחר חוץ משביל ילדותי. לא ידעתי אם אצלח אותו
ואגיע למקום אליו רציתי להגיע, מצד שני כיוון שלא היה לי מניע
מסוים אלא הבריחה, לא התאכזבתי מהזמן הרב שבו הסתגלתי לשביל
החדש.
      יש בי הרבה כעס , אין כל סיבה להסתיר זאת. אני לא
סולחת,  אם יכולתי לסלוח הייתי מסוגלת לדבר עם אימי היום. לקח
לי שנה שלמה לעמוד על רגלי בזכות עצמי, והיא שהייתה אמורה
לעזור לי בתקופה הקשה בחיי, לא הייתה שם, והעדיפה למצוא את כל
הסיבות בכדי להאשים אותי ולהראות "לשכנים" איזה בת סוררת ומורה
היא גידלה בבית.איני חושבת על העתיד, כך משתמע , אך אין יום
שעובר ובו זיכרון העבר לא מציף אותי ולו לרגעים ספורים.
      השלמתי.