אחד

פעם לחש לי רבי שמחה, בהיכנסי אל חדרו הזעיר, הגדול: "צריך רק
לרצות. וכשאין רצון, צריך לרצות שיהא רצון. וכשגם זה אינו
מועיל- צריך לרצות ולרצות ולרצות". הרצייה, בת האל-מוות,
מזרעיה של השלמות העצמית היא באה לטוות זהב.
לא תבוא תקיעה גדולה מתוך שברי הקיומיות ללא הרצייה, ולא תבוא
היא בלא העצמיות. הרצון, הטוב לא יבואו מתחושת חובה כי אם
דווקא מיושר ושלמות פנימית. עדיפה הק' מן הק' בעיניי.

כרוע על פני דשא הירק. קרוע בין חמה ללבנה, בין אור השמש לעפר
המפוזר בתוהו ובוהו על פני הדשא. קול צעדים איטיים, המעבירים
רסיסי לילה חיים אל פני שטחי, וחודרים, נשמע מאחוריי. בחיוכה,
מתיישבת לאיטה בצמוד לרגליי המשולבות, בעוד ירכה נושקת לירכי,
ואני מתרחק.
רוצה להתקרב, אבל לא יכול. חושק לתקרב, אבל לא רוצה.
שעון היד ציפצף שני ציפצופים קצרים עוקבים, ולרגע סר מבטי על
רגליה-
"מה שלומך?", מבקשת לדעת.
ואני אומר לה "בסדר", כרגיל.
ואני אומר "בסדר", והלב צורם, והאור קטן, וקטן, וקטן.
אינה יודעת כלום, את זאת אני חושב. אינה חושדת- מאמינה.
"איכה?!", זועקים אליו מן השמיים, אלא שכה נחמד הוא הפרי,
שאפילו שיודע הוא, שבאוכלו ממנו בלא ברכה- מות ימות, חשק הוא
למשול, ושוכח את מקומו. ואם יאכל מיניה, ייתכן ותפקחנה עיניו,
ויבין מה ערום הוא היה. ערום מכל חיות השדה.
איכא דאמרי שסובבת היא השמש סביב לארעא, ואיכא דאמרי שסובבת
היא הארץ מסביב לחמא. ניחא למאן דאמר, שסובבת היא השמש סביב
לארעא, דארי כך חזינן להו. אלא, למאן דאמר, שסובבת היא הארץ
מסביב לחמא- מאי איכא למימר?!
החוזה- פקוחות היו עיניו,
ואני ירדתי, עצמתי עיניי, נשכבתי,
ונרדמתי. בן-אדם, מה לך נרדם?!
קום, קרא אל אלוקיך!
-אלוקיך שהבדיל בין האור והחושך-

למחרת, התעוררתי לכניסתו של בוקר יום אחד. גשם של ברכה, מן
המים אשר מעל לרקיע, החל מחייה את הארץ. ריח כבוד המקום השתרר
באויר הצח, ואני הייתי נוטל הגוף, בכלל ופרט. משיב אל כבודי
דרך כבודו. שמיים רכים וטהורים, כנביא אמת, מוכיחים על אבדתי
בליל אמש, משום שאף אחד מאחיי אינו יכול, ואינו יודע על מה.
הבטתי אל עבר מי הים האינסופיים הנראים באופק, שמשתקף מחלון
חדרי. -בגאות, נמשך הוא, הים, אחר הלבנה בלא שום תשובה, ומבלי
משים על מה שמטביע והורס הוא תחתיו.
והירח מושך, וים הנצח אינו מנצח. מים חיים- שמתים, מתאבדים.
כבדרך הכלל, נתכסיתי בבגדים לבל תיראה עורמתי, שכך נהוג לעשות,
ובתפיסת הנקראת ידית, ומשיכתה, נתעברתי אל עבר חוקיו, דנתן לבל
יעברו, ויצאתי ממשכני הבטוח. משום מה, למען יציאתי זו אל
היבשה, הדורשת מהלך של שלוש דקות ככלל, הספיקה לי דקה אחת
בלבד, וכמה שמהר- כך טוב, הלא כן?
מקדם לביתי צמח לו באחרונה קיקיון, הוא מעין עץ מתרחב, שענפיו
מרובים, המצל על כל העובר ושב, ואסור הוא להדלקת הנר. אומרים
שכך הוא, כיוון שאין הוא מאיר מתוך הפתילה, אלא סביב לה,
מבחוץ. והנה בצאתי, הבחנתי ברוח חרישית המנענעת את הקיקיון,
שנע וזע באיטיות, למבלי שליטה על עצמו. קצרה הבטתי בו,
בקיקיון, ואז הוספתי לכת, להביט, ולדעת במלא כל הארץ.
המטר כבר הפסיק לברכנו בטיפותיו, וקרני השמש החלו מתעברות אל
תוך אדיי המים, כמראה הקשת אשר יהיה בענן. מבלי להתמהמה החלתי
מברך: "ברוך אתה ה', זוכר ה...", אך מיד הדמתי פי. הרמתי מבט,
ונתידעתי אל החמה אשר בשמיים, ולאחר מכן, הורדתי קמעה את עיניי
אל המים אשר מתחת לרקיע, וברכתי: "ברוך אתה ידוד, אלקינו מלך
העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן. ברוך חי העולמים", והמשכתי
להביט בקשת המופלאה.
לכשהתעייפו רגלי קמעה, התיישבתי בקיפול ברכיים איטי, ובאנחה
קלה, על גבי סלע אפור, מלא במיני עשבים ירוקים המבצבצים פה
ושם, ומושכים את העין. כה הכרחי וקבוע הוא הסלע, שלהזיזו
ממקומו לא ניתן, אך ניתן לצובעו בכל צבע שארצה, וכך יתקבל
אופיו.
עד מהרה, עסוק ברסיסי מחשבות, מצאתי עצמי שרוע על האדמה, בעוד
ראשי מונח במידת מה על גבי הדלע, ועיניי נעצמות לאיטן, ברווחה
מזוייפת. חושבות הן, עיניי, שהנה הגיעו כבר אל המנוחה והשקט.
מבטיחות הן לי, עיניי, כי הנה בעוד רגעים ספורים, יהיה העקוב
למישור. הרמתי ידי והכתי על הסלע פעמיים, לסדרו למען נוחיותי,
והנה מיד אחזו בי חבלי השינה. רגע לפני שנחבלו הם עלי לגמרי,
הרהרתי, כי אף אם הייתי מלטף את הסלע קלות, או אף מדבר עמו,
הייתי אוחז בחבלי השינה, אך אין ספק, כי הדיבור והשיכנוע היו
לוקחים עוד זמן רב, והנה נרדמתי.
חלמתי ולא לחמתי, והנה כשהתעוררתי, הבנתי שנקראתי. ולמעשה, שום
דבר  היה זה שקרא לי, אך אני הלכתי כשבוי מלחמה, והכל סתם.
נרדמתי סתם, שום דבר קרא לי, ובכל זאת נקראתי והתעוררתי.
הבנתי אותה העת, והבחנתי במין ריקנות המשתלטת בלא שום ניצוץ
מאחוריה, כחור שחור נטול כוכבים, בולעת את כל האלו, מאבדי
העצמיות, הנמשכים אחרי הנחש המשופהם עקב.
לא עבר זמן רב, אך נראה הדבר כאילו חלפו להן שנים, והנה נמצאתי
בדרך לשוב לביתי שלי. אותה הדרך, כה קשה ותלולה הייתי, עד כי
הוויתור לחש באוזן במתיקות מרושעת בתמידות. ובדרכי, החל לרדת
מין ברד לבן מן השמיים. דומני, כי הברד מתחיל את דרכו בהיותו
מים, ואז, באיזה מקום, מאבד הוא את חיותו, וקופא בתבנית זו או
אחרת, אותה מקבל הוא מהלך הרוחות. אומנם, בעת מעופו באוויר
הצח, צבעו נותר לבן יפהיפה. אך הנה, בנופלו על הקרקע הבוצית,
מלאת הרפש, הוא מתאפל איתה גם יחד. ולו רק היה זה גשם, היה
שוטף ומבהיר גם הקרקע הבוצית ביותר.
אך הנה, עמדה לה ילדה בתוך כל הבוץ והרפש, לקחה לידייה
הקטנטנות, והעצומות בעוצמתן, גרגיר קטן של ברד, ובמו עיניי
חזיתי איך חום ידיה, בלטיפה עוטפת ורכה, כמו מעניק לו, לגרגיר,
חיים.
הילדה הביטה בי בעינייה הירוקות, שעטפוני בחום, אך בלי נסות
להשתלט עליי. כמו לחשו לי: "היה אתה, ואני איתך". לפתע, רצה
הילדה אל חיק אימה, שחיכתה לה בהמשך הדרך.
אור וחום, היו המילים שהדהדו בליבי.
אור וחום.

הייתי עולה במדרגות אל ביתי, כשראיתי את רבקה, כורעת על אחת
המדרגות. ידינו התדבקו בליטוף רך, כמו תפסנו בקשר. וכך,
נתעלינו, מתדבקים ומתיידעים, אט אט, עד שהגענו במידת מה איש
איש לביתו, הוא ביתינו.
בעוד ידינו מתדבקות אישה ברעותה, מרחק עשרה טפחים מנטלת המים
שעמדה על הרצפה, ופנינו זה לזו, אישה לאישה, היינו מדלקים נ"ר
חנוכה. איש איש את פתילתו שלו, ששוקעת הייתה בשמן זית זך.
לחשתי בזעקה: "יהי רצון מלפניך, ומתוכנו, ה' אלוקינו, למלאת
פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור
החמה, וכאור שבעת נרות המנורה, כמו שהייתה קודם מיעוטה".
רבקה הביטה אל תוך עיניי בהבנה ובסליחה, ולחשה: "אני אוהבת
אותך". וכך, מביטים זה בזו, אישה באישה, ובנרות הדולקים בחלון
המשקיף לשמיים זרועי הכוכבים, אחזנו, חבוקים זה בזרועות זו,
בחבלי השינה. מקווים היינו אז כי השמן הדולק היה אכן שמן זית,
ולא שמן קיק. וגם לו היה זה שמן קיק, לעולם אינם ננעלים שערי
תשובה.

"צריך רק לרצות. וכשאין רצון, הצריך לרצות שיהא רצון. וכשגם זה
אינו מועיל- צריך לרצות, ולרצות, ולרצות."