וארון התיקים שלנו הוא אחד המקומות המפחידים ביותר בבית. ברגע
שתפתח את דלת הארון אי אפשר לדעת מה ייפול עלייך ומאיפה.
אבל אני, ילדה אמיצה למדי, משנסת מתניים וניגשת לארון התיקים.
אווץ'...
אני שולפת את התיק הכי קטן שיכול להכיל הכי הרבה וניגשת לחדר.
שלב האריזה הוא החלק השנוא עליי בנסיעה ואני מחליטה לזרוק לתיק
כל פריט אהוב.

עם תעודת זהות בכיס הג'ינס השאול ותיק עם עומס יתר, אני עולה
על אוטובוס לצפון. סופשבוע השקט שלי עומד להתחיל ואולי כבר
הגיע הזמן להחליט לאן מועדות פניי.
תכננתי לרדת מהאוטובוס בתחנה האחרונה, אבל באמצע הדרך אני
מקבלת טלפון בלתי צפוי ועומר מודיע לי שהוא מצטרף למסע. עכשיו
אנחנו שלושה- עומר, אני וציפור הנפש.
אנחנו נפגשים בחיפה ועומר לוקח אותי לטיול על הרכבל. אני כמו
ילדה קטנה, עם סוכרייה וצמות, הכי קרוב לחלון- וקורנת מאושר.
אנחנו מדליקים את הרדיו הישן באוטו העוד יותר ישן של עומר
ושומעים שירי סיקסטיז שמובילים לשירה המונית בציבור. היינו כבר
ככה קרובים לקבלת קנס על זיופים.

שמונה בבוקר בצימר בצפון. אני קמה באיטיות מהמיטה וקושרת בנדנה
לראשי. עומר ישן כמו תינוק. אני יוצאת החוצה, פורשת שמיכה על
הדשא ומתמכרת לשקט ולדממה. אחרי שעה עומר מצטרף אליי עם שני
גביעי דני. אנחנו יושבים דוממים בצפון הקסום ונהנים מכלום.
בעשר בלילה, אחרי יום מדהים ומעייף, אני קופאת מקור בצימר
ומחפשת דרכים להתחמם. הגיבור שלי תופס יוזמה וזורק עליי
סווטשירט שנח לו בתיק. אנחנו מתכרבלים מתחת לשמיכה המשומשת
ורואים טלוויזיה. צפון או לא צפון- על הרגלים ישנים לא
מוותרים.
מתישהו באמצע הלילה אני אתעורר ואגלה שנרדמנו כך, מצונפים אחד
בתוך השני, כשבטלוויזיה כבר מזמן התחיל סרט חדש. אחרי שאסיים
לחקור את תמונת המצב, אעצום שוב את עיניי ואתכרבל בחזרה
בסווטשירט של עומר.

בוקר אחרון בצפון. אני פוקחת זוג עיניים ומוצאת מולי את עומר,
מקולח ומגולח, בפוזה של מכין קפה. החדר מתמלא בניחוח מתקתק
המשתלב נפלא על החימום ששותפי הדליק. אני יוצאת מהמקלחת, רגועה
ומחוייכת, ומדביקה לעומר שלי נשיקה על הלחי. תוך כדי המעשה אני
חוטפת ממנו את כוס הקפה.
"את חושבת שהגיע הזמן שנדבר?", עומר שואל בקול רציני.
"על מה?", אני שואלת תוך כדי לגימה.
"על הסיבה שאת בורחת, על מי שאת בורחת ממנו", עומר מישיר מבטו
אל תוך עיניי.
אני משפילה מבט.
"מה אתה מעמיד פני זר? אתה הרי מכיר אותי הכי טוב מכולם וברגע
שעלינו על הרבל כבר ידעת ממה אני מנסה לברוח", אני יורה
בחזרה.
עומר מחייך וזורק עליי חתיכת מרשמלו. "זה כואב!" אני מתלוננת.
"איך יכאב? זה מרשמלו", עומר מתוסכל. "אז מה, לי זה כאב. בטח
עוד דקה יהיה גם סימן כחול."
עומר צוחק עליי ואנחנו מתחילים לארוז את סופשבוע השקט שלי
בצפון.