הוא עוזב אותי. אומר שהוא הולך לאיבוד בתוך כל הקשר הזה.
אז מה? אני אכנס לדיכאון?
החלטתי לנסוע לאיבוד. לחפש אותו.
לא ידעתי את הדרך, אז פניתי לידיד שלי, מומחה לעינייני איבוד,
פרופסור מ. פוזר.

"שלום פרופסור פוזר"
"שלום שלום... אז מה? גם את החלטת ללכת לחפש את הדברים האבודים
שלך?"
"לא דברים, רק את תום. הוא אמר לי שהוא הולך לאיבוד."
"אה-הא. הבנתי. ובכן- יש לך אמצעי תחבורה?"
"יש לי אופניים"
הוא פשפש בניירותיו מספר דקות ולבסוף הגיש לי דף מקופל "טוב...
הנה המפה. שלושה שקלים בבקשה."
שילמתי לו, ורצתי בהתלהבות הביתה, נרגשת לנוכח העובדה שאני
הולכת למצוא את תום, ואולי אפילו עד כמה דברים.
ניפחתי את האויר בגלגלי האופניים, לקחתי שני תפוחים צהובים,
ויצאתי לדרך.
רכבתי כל היום לפי המפה שנתן לי הפרופסור, ולבסוף הייתי כל כך
עייפה, שהייתי חייבת לעצור לנוח. התיישבתי על האדמה ואכלתי את
אחד מהתפוחים. כשסיימתי הנחתי את ראשי על התרמיל שלי,
ונרדמתי.

למחרת קמתי בזריחה, עם כוחות מחודשים. קפצתי על האופניים
והמשכתי לנסוע.
עם הזמן התחלתי לראות שלטים של "עוד 50 ק"מ לאיבוד" וכאלה
דברים.
בשלט שאמר "עוד 2 ק"מ לאיבוד" הייתי כל כך נרגשת, שירדתי
מהאופניים, זרקתי אותם הצידה והתחלתי לרוץ.
לאחר חצי שעה הגעתי, כי נפלתי בדרך.
איבוד לא היה מה שציפיתי. ציפיתי לראות מעין מחסן גדול מלא
במדפים מסווגים,עם תגיות והכל, אבל לא-
איבוד היה מקום יפיפה. היו שם עצים של מפרטים (כבר מזמן פיתחתי
את התאוריה ששבועיים אחרי שקונים מפרט הוא מצמיח רגליים קטנות
ובורח לאיבוד...) הייתה שם בקתה עם שלט שכתוב עליו "ברוכים
הבאים לביתם של הילדים האבודים", ספות ענקיות שמאחורי הכריות
שלהן היו מוחבאים מטבעות, בכל מקום היו זרוקים גרביים בודדים
באלפי דוגמאות, ועוד המון דברים שהלכו לי לאיבוד במשך החיים.
ורק את תום לא מצאתי.
הלכתי לקבלה לשאול. אמרו לי שלא, הוא לא כאן.
"אבל הוא היה? אולי הוא הלך?"
"לא, אין אצלינו רישומים כאלה."
ניסיתי לשאול שוב את הפקידה, אבל היא אמרה לי בחביבות מעושה
שאם הוא היה מגיע היא הייתה יודעת, ואם אני מוכנה בבקשה ללכת
לחפש אותו במקום אחר כי אני מפריעה לה לחשוב.

אחרי יומיים, כשחזרתי הביתה, גיליתי שהוא שיקר.
הוא לא באמת הלך לאיבוד, הוא סתם כבר לא אהב אותי יותר.