הושטתי לנהג את הכרטיסיה הישנה שלי, שלמרות שהמחיר של הנסיעה
עלה, עדיין מותר להשתמש בה.
הנהג העיף בי מבט, ניקב בכרטיסיה חור בצורת גרזן, והושיט לי
אותה בחזרה.
הלכתי לעבר המקום האהוב עליי, זה שבדיוק אחרי הדלת האחורית.
תמיד מתארים בסיפורים שהגשם נוזל על חלונות האוטובוס תדעו לכם
שזה בכלל לא נכון. על החלון שלי הגשם נוזל בצורה מאוזנת,
בקווים ארוכים, וזה בכלל לא נראהכל כך מלנכולי. ואני דווקא
אוהבת גשם.
מידי פעם, כשהאוטובוס עוצר ברמזורים או בתחנות, כל המים שעל
הגג נשפכים מלמעלה, כמו מפלים.
במושב האחורי יש קצת מהומה, כי החלון שם נתקע, וכל המים מהגג
נשפכו על איזו זקנה מטופחת, שנראתה בכלל לא קשורה לרקע הזה של
האוטובוסים.

האוטובוס עצר שוב בתחנה, ועלה אליו בחור יפה עם חולצה קצרה.
הוא שילם לנהג. הזקנה המטופחת שאלה אם לא קר לו, הוא יהיה
חולה.
לא, הוא אומר. לא קר לי בכלל.
למרות שהאוטובוס חצי ריק, הוא בא ומתיישב דווקא לידי.
"אז מה, זאת חסינות?" שאלתי אותו.
"נגד הקור? אני חושב שכן" הוא ענה, כאילו ציפה שאשאל אותו את
זה.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו בסקרנות.
"אלעד." הוא ואני חשבתי שהשם דווקא לא כל כך מתאים לו. "ואת?"
"רעיה" עניתי "נעים מאוד"
פתאום הרגשתי חבטה עצומה, וכאב חזק בראש. ואז לא ראיתי כלום.
     

כשהתעוררתי היה חושך. הגשם המשיך לרדת, ועכשיו הוא דווקא נזל
כמו שצריך על החלון השבור.
ירד לי דם מהמצח. ראיתי את דמותו של אלעד שוכבת על הרצפה. אני
חושבת שגם לו ירד דם. את הזקנה המטופחת לא ראיתי בכלל.
גיששתי בידיי על הרצפה, ומצאתי מצית, שכנראה היה שייך לאלעד.
הדלקתי אותו ובחנתי את הכרטיסיה שלי. נשאר לי עוד ניקוב אחד.
לנסיעה אחת אחרונה.