האמת היא השקר היפה ביותר. אם אי פעם תרצו למצוא את האמת
העליונה או את משמעות החיים, או איזה קשקוש דומה, מוטב שתתחילו
להתאמן בלשקר. אצלי זה עובד נהדר, באמת. ואני כנראה השקרן הכי
גדול בעולם - ממציא סיפורים אמיתיים.
פעם באיזו תכנית טלביזיה הופיע פרופסור אחד שהתראיין ואמר,
שלמעשה היקום אותו אנו מכירים (ככה הוא קרא לעולם), עם השמש
והכוכבים וכל החורים השחורים שביניהם, יכול להיות רק גרגר אבק
קטן על ציפורן של איזה יצור ירוק ענק, שעכשיו בדיוק מסתכל
עלינו וחוקר את איך שאנחנו חיים. אני לא בטוח שהוא אמר שהוא
ירוק, היצור, אני מתכוון, אבל ככה הוא תמיד נראה לי כשחשבתי על
זה. מה שכן, אם באמת יש יצור כזה שמחזיק את העולם על הציפורן
שלו, אני בטוח שהוא בכלל לא יודע על קיומנו, וגם אם כן, אז בטח
שלא אכפת לו. זה כמו השאלות שילדים שואלים את ההורים שלהם על
איפה אלוהים נמצא. אם היה להורים שכל הם היו משיבים שאלוהים
הוא דינוזאור ירוק שמחזיק את העולם על האצבע הקטנה. על דבר אחד
אני חותם לכם - הדמיון הפרוע יכול להישמע אמין ביותר, ודווקא
דברים אמיתיים נראים לפעמים כבדיה. אבל את  זה למדתי רק אחרי
שפגשתי את חזקו. עד אז  הייתי סתם עוד ילד מתוסבך שחושב
שהדברים הם כמו שהם נראים.
הייתי יכול לספר לכם שאני כמעט ולא זוכר כלום מהתקופה שגרנו
בעיר: בניינים אפורים עם מרפסות, מספר רחובות בדרך מהבית
לאיל"ן, פה ושם רגעים מיוחדים עם הורי, וזהו. אבל האמת היא
שאני זוכר הרבה יותר, פשוט לא בא לי לספר על זה. בשבילי החלק
המעניין מתחיל אחרי שעברתי לגור אצל צבי ורחלי בקיבוץ. לא שכל
כל כך התלהבתי מהם בתור הורים מאמצים, אלא שזכיתי בחופש מיוחד,
כזה שאפילו לא ידעתי שהיה חסר לי.
הייתי "ילד חוץ". מספיק לחשוב על הכינוי שנותנים לזה בקיבוץ
בשביל להבין שזה לא עושה אותך פופולארי בין שאר הילדים. תוסיפו
לזה את העובדה שלא הייתי מבריק במיוחד ותבינו למה לא אהבתי
להסתובב הרבה בבית הספר. יאמר לזכותם של צבי ורחלי שהם באמת
ניסו להיות נחמדים אלי והיו יותר סבלניים משאני הייתי יכול
להיות כלפי מישהו. אני ניצלתי את זה כדי לצאת לטיולים ארוכים
ולהתוודע עם ביתי החדש. בסוף כל יום הייתי רץ לשולי הקיבוץ
ומטפס על העץ הגבוה שגדל שם. במשך מספר שעות הייתי יושב בדממה
ומשקיף ממרום מושבי, מושל בלתי מעורער על ממלכה סודית. מדי פעם
אנשים קטנים בסרבלים התקרבו לעץ בדרכם חזרה מיום העבודה בפרדס
או בפלחה, ועברו מתחת לרגלי, מבלי לשים אלי לב כלל, כך שיכולתי
אפילו לשמוע חלקים משיחותיהם. יום אחד עבר מתחת לעץ שלי אדם
מוזר שלא ראיתי לפני כן. הוא לא היה כמו שאר האנשים. ראשית הוא
לא לבש סרבל ולא בא מכיוון השדות, אלא מהכיוון ההפוך, ושנית
הוא לא המשיך ללכת אלא נעצר ממש מתחתי והתיישב על הארץ נשען על
העץ בגבו. מספר דקות ישב כך, כשהוא מחדד כפיס עץ בעזרת אולר
קטן. "מוזר, מוזר מאוד". אמר לפתע  בקול עבה שהגיע עד אלי.
עוד אני משתומם לדעת על מה דיבר, והוא הוסיף לעצמו -  "אכן
מופלא ביותר. לא יאומן". נשענתי קדימה על מנת להיטיב לראות את
הדבר שהאיש כה השתומם עליו, אך לא ראיתי דבר שאינו שגרתי, מלבד
האיש עצמו. הזקן המשיך לדבר, אך הפעם דיבר בשקט, כך שלא הבנתי
את דבריו. מנסה ככל יכולתי שלא להשמיע קול ירדתי מענף לענף, עד
שרגלי כמעט נגעו בכובע הקסקט שחבש. הלב שלי דפק כל כך חזק
שפחדתי שהרעש יגיע גם לאוזניו. כעת יכולתי לשמוע את דבריו
בבהירות. "אכן מוזר. בכל שנה נותנים ההדרים פרי בחורף ואילו
האקליפטוס נותן פרות קטנים וירקרקים באביב. וכאן יש לנו
אקליפטוס שנותן פרי גדול ומוזר כבר בסתיו". הזקן הרים את ראשו
והסתכל ישר לתוך עיני. מרוב פחד לא יכולתי אפילו לחשוב. "ובכן,
פרי מוזר שלי", הוסיף כשהוא חושף  שיניים צהובות בחיוך רחב,
"אתה מתכוון לרדת עוד היום, או שאתה מעדיף לחכות לאביב הבא?".
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את חזקו.
חזקו עשה את כל ההבדל. הקיבוץ לא עוד היה ישוב מבודד ומשעמם,
עם בתי קוביה ואנשים קשי יום. אינסוף צמחים וחיות התקיימו שם,
ממש מתחת לאפי, רק מחכים שאבחין בקיומם. טירות עתיקות ניצבו על
הגבעות, פיות שרו לנחל הסמוך וביניהם נחו שדות רחבי ידיים,
עוצרים את סודותיהם. שעות הבוקר בבית הספר נראו לי אינסופיות.
הייתי יושב רדום וחסר סבלנות, מחכה למפגש שלי עם חזקו, אז היו
מתחילים הלימודים האמיתיים, אלו שלא הייתי מחמיץ תמורת שום הון
שבעולם. למרבה הפלא לא הייתי גרוע במיוחד בהבנת החומר שהציג לי
חזקו. למעשה, נדמה לי שאפילו הייתי תלמיד טוב למדי. אני, שכל
המורים נואשו מהניסיון לגרום לי להבין משהו, למדתי עשרות דברים
חדשים מדי יום, ולמרות שבבית הספר של חזקו לא היו מבחנים ולא
שיעורי בית, נראה שלא שכחתי דבר. למדתי להבדיל בין בז נודד
ופרפור עקוד. למדתי שאפשר לאכול את גזע קוץ הנמר, שטעמו מזכיר
קולורבי. למדתי כיצד להתקין משרוקיות בצלילים שונים מגבעולי
הדגן הירוקים, ואיך לשרוק בעלי הצפצפה. הכרתי את משפחת
הנוטריות השוחה בשעות הערב בנחל הירקון. ראיתי כיצד תרמילים
בשלים של צמח ירוקת החמור מפזרים את זרעיהם בזרם צלפני
כשנוגעים בהם, וגיליתי להפתעתי שקיים צמח שניתן להפיק מעליו
קצף סבון. למדתי היכן ניתן למצוא קן של תנשמת ואיך להבדיל בין
עקבות לטאה, חיפושית ונחש.  ראיתי סנוניות בונות קינים מבוץ
בפינות הבטון של מקלט ואיך גבוה למעלה, בין ענפי האלון, תלוי
לו נחיל דבורים גדול ומזמזם. חזקו היה מורה מצוין ואני הייתי
להוט להשתתף בשיעוריו.