אתמול נקרע האבזם של תיק העור שלי. תיק יפה בצבע חום כהה. עם
רכיבי מתכת בצבע זהוב ואבזם סוגר ששולח לשונית מתכת לגשר קטון

ממתכת זהה. מחדירים את הלשונית עד שנשמע קליק. הקליק הוא
שעשה את הכל.
כה שמחתי על התיק. ארזתי בו מסמכים שצריך וכאלה שלא, והלכתי
אפוף חשיבות עצמית לאורך הרחוב. בצהריים, נשבר גשר המתכת.
הקליק - הלך. כעת נראה התיק לא נכבד בכלל. אפילו כבד. חייבים
לתקן. אז הלכתי לאלנבי, פינת ליליינבלום. שם פגשתי את אבנר
בחנותו. אבנר אמר שצריך להשאיר את התיק לפנסיון של יומיים.
סירבתי להיפרד ממנו. באנחה כבדה הוא העלה מזוודה מלאה
בקופסאות ובהן היו ארוזים כל סוגי האבזמים שבעולם חוץ מהאבזם
המתאים לתיק שלי. ידעתי. כאן פועלים חוקי מרפי. אי אפשר למצוא
את
מה שאתה מחפש. כאלטרנטיבה,  שלח אותי אבנר למונטיפיורי, מול
בית הכנסת הגדול. שם ישנה חנות והם מוכרים סוגרים כאלה.
פיני במונטיפיורי הצטער על שבאתי רק היום. בדיוק לפני שבוע הוא

חיסל את כל הסוגרים.
חיסל?! דמיינתי לעצמי את פיני ניצב מגחך, עם סיגר כבוי בפה,
מול
הסוגרים האומללים ופותח באש תופת!
פיני הציע שאלך לפוקס בלוינסקי. עשיתי הבעת פנים של רחוק מדי
ולכן
שלח אותי לנחלת בנימין 23, בחצר. הלכתי לשם. כשפותחים את דלת
החנות, נשמעת מנגינה קולנית מלאת תקווה, למען ידעו בעלי החנות

שהגיע לקוח פוטנציאלי. בודד להפליא בחנות הגדולה ועם הרבה
תקווה
על פניו, קם לעומתי חיים שבחן את התיק, בדק את אוצרותיו
(קופסאות
כרגיל) וחזר עם ארשת פנים עגומה. אבל, היה לו רעיון. תשאיר את

התיק, אמר, ואני אבדוק אצל האנשים שאני מכיר. מרשים חשבתי.
"האנשים שאני מכיר".  מיד החל הדמיון להפליג. חיים ניצב לבטח
בקרן הרחוב ומלחש סיסמא כלפי מאן-דהו הקורא בעניין רב עיתון
רומני. מאן מרים את מבטו באדישות וחיים ניגש אליו ומסנן בשולי

שפתיו: פססטטט. יש לך סוגר לתיק?
כמה זמן שאלתי? שעה אמר חיים. רק שעה. וכדי שלא אחשוד בכשרות
כוונותיו מסר לי את כרטיס הביקור שלו. יצאתי מחנותו של חיים
ושוב
נשמעה המנגינה. הפעם הייתה אבלה במקצת. לקוח עזב. אוי!
הלכתי לשרוף שעה. בנחלת בנימין אפשר גם יותר. השלטים המאולתרים
ברחוב היו נהדרים. ממול היה שמידט עושה המפתחות  שמשום מה תלה
הפוך את השלט שלו בחלון קיטונו (לא יותר מקיטון).
שני חייטים התחרו על תשומת לב הלקוחות: יוסי אמן המחט, כבש
את ליבי. לבטח להטוטן חשבתי. די קרוב היה השלט של ונטורה:
בגדים של היום במחיר של פעם. זה אדם מיוחד. עליך לשלם לו
בשקלים עתיקים של פעם, על מנת לשחרר את חליפתך.
על הכביש היה עוד שלט שדיבר על אינטרס משותף:  אתה רוצה
הובלה? אני צריך כסף! מה פשוט מזה.
נכנסתי לחנות הספרים של רובינזון ומיד צללתי לעבר. כאן אסור
לחפש
ספרים מההווה. "יש לכם ספרים של קפיטן בלאד?" שאלתי. בכל חנות

ספרים אחרת, הייתי מוחזק כמטורף על פנייה כזו. כאן, הבקשה היא

ברורה לחלוטין. נשלחתי למחסן בקומה השנייה מעבר לרחוב וחזרתי
תוך 5 דקות עם שלל עטוף בניילון (הספרים הם מוצר עדין). אני
אפילו
זוכר את התמונה על העטיפה של הספר. 90 ש"ח עבור כל ספר. עלי
להשקיע בספרים הרהרתי. תשואה של אלפי אחוזים.
לאחר ביקור אצל מסעדת בירנבאום הסמוכה, חזרתי לחיים ופתחתי את

הדלת. לפי המנגינה בדלת ידעתי את התשובה. שלילית. יצאתי עם
תיקי
הנכה והמשכתי לנחלת בנימין 9. שם בחצר גיליתי עוד חנות בה מולך

זורח בגופיה וכיפה על הראש. זורח ערך חיפוש ממצה בקופסאות שלו

תוך מלמול רצוף ביידיש. אולי זוהי תפילה כיוון שבקופסה
האחרונה, הוא
מצא את הסוגר הנכסף ותוך רבע שעה הבריא את תיק העור שלי.
גאוותי חזרה אלי. כעת, עם התיק התקין הלכתי בגאון במורד הרחוב
בין
גלילי הבדים ורהיטי הקש.
בדרך, עוד הספקתי לבקר בחנות כובעים לתחפושת לקראת פורים
ומדדתי מול המראה את כובעו של נפוליון. עם הכובע, כף היד תחובה

בחוצני, והתיק הבריא בידי האחרת, נראיתי כמעט כמו בונפרטה.
מה שהסגיר אותי היה הגובה. אני מעט גבוה ממנו. אבל חוץ
מזה...אנחנו די דומים. אולי.
אני אוהב את הרחוב הזה. כאן, הזמן עובר באופן שונה. אני אשוב,

סיננתי בזווית הפה כמו מישהו שאנחנו מכירים...