רחמים נולדו בגוף אחד. חנה, אמם, אהבה שני גברים בו זמנית
וחילקה ביניהם את חייה ואת ביתה. "חנה ושבעת בעליה" לגלגו
אויביה בקיבוץ, והרכלניות מבין הנשים ידעו גם לספר כיצד קיבלו
שני הגברים את המצב בהסכמה ואף תיאמו ביניהם את ביקוריהם בביתה
של חנה לפי ימים ושעות. "הנה לכם גמולה של פריצות שכזו", פסקו
ברשעות אחרי לידת התאומים, "לא יכלה להחליט למי מהם להרות
קודם, אז ילדה לשניהם בבת אחת".
ההריון לא נסתר מעיני החברים אפילו לירח אחד. כבר אחרי שבועות
ספורים ניכר בבטנה של חנה קימור שלא הותיר מקום לספק. כעבור
חמישה חודשים כבר הייתה כרסה תפוחה כבהריון מלא, ובחודש השמיני
צמחה לממדים שלא יאמנו, כמו נשאה בקרבה קיבוץ שלם. תמו תשעת
ירחי ההריון, והרופאים הבינו כי אין ברירה, ויהיה עליהם להוציא
את התינוק המגודל בניתוח. משפתח הרופא את כדור בטנה הענק של
חנה והוציא את התינוק לאוויר העולם הופתעו הכל לגלות כי אין זה
ילד אחד, אלא שניים, וליתר דיוק שניים המחוברים ביניהם. כבר
מלידתם ניכר היה בתאומים שהנם בעלי אופי מנוגד בתכלית. האחד
בהיר עור, קרח, רזה וחייכן, ואילו אחיו גדל גוף, פלומת שערות
שחורה על ראשו ופניו זועפות. רק דבר אחד היה משותף לשני האחים
- ליבם, שכן לב אחד היה פועם בחזם המשותף. חנה קראה לשניהם בשם
רחמים, כיוון שחלקו ביחד את רחמה, ומשום ששם זה יאה לשני אנשים
כשם שהוא יאה לאחד. עם שבגרו היו האחים כרוכים זה בזה, ובאשר
הלך האחד, נלווה אליו גם אחיו. כשעבדו, עבדו תמיד ביחד, כאשר
אכלו נסבו ביחד לאותו השולחן ומדי לילה היו מברכים אחד את השני
בברכת לילה טוב במיטתם האחת וחולמים חלומות שונים בתכלית.
רחמים האחד, בהיר שיער ונוח לבריות, היה אהוב על כל המורים
בבית הספר והיה עושה את שיעורי הבית גם בשביל רחמים אחיו. זה
השני, כהה עור וחם מזג שהצטיין בכוחו, היה מגונן על אחיו מפני
התקפות שאר ילדי הקיבוץ, ומפחד זרועו לא העזו אלה ללעוג
לתאומים על מוזרותם. אולם, שותפות גורל וגוף זו לא תמיד נעמה
לשני האחים, ולא אחת גרמה לריב וכעס בין השניים. פעם אחת, שעה
שרחמים היו יושבים בפתח ביתם, האחד מצייר בצבעי גואש את שדרת
הפיקוסים המובילה מבית התרבות לחדר האוכל, והשני צולף אבנים אל
תוך קופסת שימורים ריקה, עברה במקום חבורת ילדים מבני גילם
והזמינו את השניים למשחק כדורגל. אחד התאומים הצטיין במשחק, הן
בשליטתו בכדור והן בהתלהבותו ונחישותו, ואילו רחמים השני היה
מתעייף עד מהרה מהריצות ותפקידו הסתכם בהעברת כדורים אל אחיו,
שידע טוב יותר מה לעשות בהם. בשיתופו של האח במשחק היה חיסרון
נוסף, שכן בחלוקת הילדים לקבוצות היו התאומים נספרים כשני
שחקנים, והיו מותירים את קבוצתם בנחיתות מספרית, שרק כשרונו של
רחמים האח כיסה עליה.
כך קרה שאח אחד רצה להצטרף לחבורת הנערים מיד, ואילו השני ביקש
לסיים קודם את ציורו. בין השניים החל ויכוח שבסופו ניצל רחמים
את כוחו וגרר אחריו את אחיו המתוסכל אל המגרש, כשהוא מותיר
בדרכו את סימן נעלו במרכז הציור. אחיו לא סלח לו על המעשה
וחיכה לשעת כושר לנקום באחיו החזק ממנו. הזדמנות כזו הגיעה
לידיו עד מהרה כאשר אחיו חלף על פני מגני הקבוצה היריבה ושעט
לכיוון השער. רחמים שנגרר אחרי אחיו פשט את רגלו הצידה והפיל
את שניהם על הקרקע. השניים התגלגלו בעפר והחלו להתגושש כשהם
מסובכים האחד בשני עד שנראו כיצור כפול זרועות וראשים, המכה את
עצמו. למרבה המזל עברה בסמוך חנה אמם, ששמעה את המולת הנערים
ובאה לבדוק מה מתרחש. היא הפרידה בין התאומים וגררה את שניהם
חזרה לבית, האחד שן קדמית חסרה בפיו וחבורה כחולה מעטרת את
עינו השמאלית, והאחר רגלו נקועה וסימן נשיכה עמוק טבוע בכתפו.
עברו שישה ימים תמימים עד ששבו האחים לדבר אחד עם השני ולאחר
שהשלימו נשבעו כי שוב לא יפגעו עוד איש באחיו לעולם. שבועה זו
כובדה בהצלחה מפתיעה בשנים שאחרי אותה תקרית במגרש הכדורגל,
והאחים הצליחו למצוא פתרונות מקוריים לפערים שבין יכולותיהם
ורצונותיהם.
כאשר הגיעו לגיל התיכון, נדרשו רחמים, כשאר הנערים, לתת את
תרומתם בעבודה במשק לאחר שעות הלימודים, והיו מחלקים את זמנם
בין הפלחה וחנות המכולת של הקיבוץ. במחצית מהימים תרמו בעבודה
בשדה שם היה רחמים מותח את שריריו ועובד כשלושה ילדים, בעוד
אחיו נאלץ מדי מספר דקות לעצור ולהסדיר את נשימתו. כאשר עבדו
בחנות המכולת התהפכו היוצרות. כאן היה האח השני זה שתרם יותר,
ובשל האחריות והסדר שגילה אף נתנו בידיו את רישום הקניות של
החברים בספר התקציב, בעוד אחיו גדל הגוף משתדל שלא לשפוך קפה
על רשימותיו, או לבלבל את סדר המוצרים על המדף. כך יכלו בוודאי
השניים לחיות בשלום ובשלווה, אלמלא לבם המשותף, שהביאם להתאהב
באותה נערה.