גם את המונולוג הזה, כמו הקודם, כתבתי על האהבה הראשונה
שלי.

נסענו במכונית שלך
שמענו מוסיקה מהרדיו
אתה שרת בקול, ואני..
אני המהמתי את המנגינה
הסתכלתי אליך, בתקווה לתפוס את מבטך
אבל אפילו חיוך לא ראיתי
סובבתי את מבטי לחלון, הכל היה חשוך
פתאום התחיל לרדת גשם
הטיפות נגנו את המנגינה שלהן
לא מתחשבות בשום דבר, מרטיבות הכל
עלה לי חיוך קטן על השפתיים
אבל אז חזרה כל העצבות
עטפה אותי צמרמורת, רעדתי
עצרת את המכונית ויצאתי מהדלת
לא אמרתי כלום
בזמן שהלכתי הביתה
דמעות בודדות זלגו מעיניי
הרוח הקרה צרבה את הדמעות אל הלחיים
ניגבתי את הדמעות והמשכתי בדרך הביתה
הדרך, שבד"כ קצרה, הפכה ארוכה כל כך
כשנכנסתי הביתה לא היה אף אחד
הלכתי לחדר, שמתי את השיר שלנו, נכנסתי למיטה
ונתתי לדמעות להרטיב את כל מה שנקרה בדרכן
ממש כמו טיפות הגשם
נרדמתי כשמחשבתי האחרונה הייתה עליך
אני אפילו לא זוכרת מה, אני רק זוכרת
שזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך
הפעם האחרונה שהרגשתי אותך
הפעם האחרונה שאהבתי