ימימה ורונסקי הייתה האדם המשומר ביותר עלי אדמות. כבר מגיל
צעיר החלה לגלות נטייה, שירשה מאמה, לשימוש מוגזם בנפתלין, אך
היא פיתחה נטייה זו לכדי אובססיה של ממש. כל בגד בארונה היה
ספוג בנפטלין בכמות כה רבה, שריחו לא היה מתפוגג גם לאחר
כביסות רבות. כשאר החברים הייתה ימימה מביאה את בגדיה
המלוכלכים למכבסת הקיבוץ, שם היו בגדי כל החברים מכובסים באופן
משותף ושווה לכל בגד. כל חבר זכה למספר אישי משלו אותו הטביע
על בגדיו, וכך לאחר הכביסה ידעו עובדות המכבסה לשייך כל בגד
לבעליו. אולם כאשר נתקלו עובדות המכבסה בבגדיה של ימימה לא היה
כלל צורך לחפש את המספר שנשאו. די היה להן בריח שהדיפו הבגדים
כדי לדעת מי בעליהם. אורח, אם נזדמן לדירתה, היה עלול לחוש
סחרחורת מריח הנפתלין הצורב שהסתער על נחיריו, כבר בעמדו על סף
דלתה של ימימה. כה עז היה ניחוח הנפתלין עד כי דור שלם מילדי
הקיבוץ גדל מבלי שראה עש חי מימיו, מלבד בטיולי בית הספר, כאשר
יצאו לרחוקים שבשדות. עם השנים נספג החומר לא רק בבגדים
ובקירות ביתה של ימימה, אלא בגופה ממש. הנפתלין שחדר לבשר
ולעצמות התגלה כחומר משמר נהדר, וכך, גם לאחר שעברה את גיל
שישים וחמש, נראתה ימימה כבת שלושים לכל היותר. עורה היה חלק
ומתוח על פניה כברזנט ויציבתה גבוהה וזקופה. חברות הקיבוץ
המתקנאות בנעוריה המתמשכים היו מקמטות את אפן כאשר עברה ימימה
על פניהן מותירה אחריה שובל של ריח מתקתק. בלעג היו קוראות לה
'ימומיה', אך לא אחת מהחברות שאלה את עצמה בסתר אם נעורי נצח
אינם שווים קורבן מסוג זה. מראה נעוריה המטעה היה גם הסיבה לכך
שאיש לא היה מוכן למותה. שלא כשאר הזקנים, שערה לא הלבין ופניה
לא כוסו קמטים. איש לא חשב להעבירה לבית האבות של הקיבוץ שם
זכו הקשישים לטיפול מסור ולהשגחה. ספק אם גם שם היו חושדים
בבריאותה הרופפת. הגברת ורונסקי בחרה למות דווקא בחדר האוכל,
בהיותה ישובה לכסא, וכוס התה בידה. הייתה זו זכותה המלאה לעשות
זאת, אולם הנפתלין הספוג באבריה הקשה את גופה כמאובן ושימר
אותה בתנוחה זו כפסל מתכת. משביקשו חברי הקיבוץ להביאה לקבורה
לא הצליחו ליישר את רגליה וידה, ומובן שבהיותה ישובה כך לא
תצלח לשכיבה בתוך ארון רגיל. חברי הקיבוץ נאלצו לפנות לנגר
ולבקש שיבנה ארון שיהיה גדול מספיק למידותיה של ימימה. עניין
הארון ומותה הפתאומי של ימימה היו לשיחת היום בקיבוץ. כמעט לכל
אחד הייתה דעה בנושא, וויכוחים קולניים התנהלו סביב המשמעות
שניתן או שלא לייחס לאירוע. כך הייתה דעתם של כל החברים מוסחת,
ואיש מהם לא זכר שיש גם להזמין תחריט למצבה. היה זה יום אחד
בלבד לפני שהונחה המצבה על הקבר הטרי, כשהבחינו החברים בעובדה
זו. הוחלט לשלוח מיד שליח בהול אל סתת המצבות שהתגורר בראש
העין. אולם אז הסתבר כי בצוהרי אותו יום לא נותר בקיבוץ ולו
רכב זמין אחד לנסיעה. בלית ברירה התנדב אחד החברים לעשות את
הדרך לעיירה הסמוכה, מרחק קילומטרים ספורים, בריצה. כעבור שעה,
מיוזע וקצר נשימה, התדפק על דלת סדנת האבן של עזאני. הסתת
הזקן, סרבלו מלוכלך באבק גיר וספוג כתמי דיו, פתח את הדלת
והביט משתהה בצעיר המתנשף שלמולו. רק לעיתים רחוקות היו
לקוחותיו ממהרים בדרכם. זה מכבר התכוון הסתת לסיים את עבודתו
לאותו יום, וכלל לא אהב את הרעיון שעליו להתחיל לעבוד על חריטה
חדשה, שזה בחוצפתו עוד דורש ממנו לסיים ליום המחרת. בכעסו שילח
את חבר הקיבוץ מעל פניו, וצעק אחריו שיגבה מחיר כפול עבור
עבודה זו, שבשמחה היה מוותר עליה. כעבור מספר דקות, לאחר שערך
את כליו מחדש לעבודה ניסה הזקן להיזכר בשם שאמר אותו שליח קצר
נשימה, ולרגע לא היה בטוח כי אכן שמע נכונה. מכל מקום לא היה
בכוונתו לחפש את אותו ברנש על מנת לברר זאת, ולכן רק משך
בכתפיו ואמר לעצמו כי כבר ראה שמות גרועים מזה. כך קרה שביום
המחרת התנוצצה באור בית הקברות בשחור על גבי מצבה הכתובת:
פ"נ
ימים עברו
יהי זכרה ברוך
בינם לבינם תהו החברים האם הייתה זו יד המקרה או יד הגורל
שחרטה באבן כתובת מעין זו.
ראשונים להבין את משמעות מותה של ימימה היו החרקים. בשבוע
הראשון למותה עוד המתינו, בין אם בשל ריח הנפטלין שנותר
באוויר, ובין אם בשל חששם מימימה, שטרם התפוגג אף הוא. ביום
השמיני שלחו החרקים נציגים ראשונים לתור את הארץ, מספר זבובים
ופרפרים שעופפו להם, עדיין בחשש מה, בתחומי הקיבוץ. אלו שבו
ודיווחו כי אכן אויבם הוכרע, ובכך ניתן האות לשיבתם של כל בעלי
הכנף הזעירים אל שמי האזור. היה זה מספר ימים מאוחר יותר, כאשר
החברים רק החלו להתרגל לרחש הבלתי פוסק של החרקים מסביבם, כאשר
לפתע פסק הזמזום ושקט מתוח השתרר בכל, דממה רועמת שגרמה לאי
נוחות יותר מאשר הזמזום שקדם לה. חברי הקיבוץ, עצרו ממלאכתם
והביטו סביבם בפליאה. לאט לאט החל רעש עמום צומח מתוך הדממה,
כמנוע בודד הפועל במרחק. הרעש המתגלגל הלך והתגבר, הלך והתקרב,
מחריד יותר מרגע לרגע, ובשניה אחת כוסו השמיים בלהקת ארבה,
עצומה מכל מה שידעה הארץ לפני כן. "יום אחד היה לילה" היה חזקו
מתחיל בתיאור כל פעם שביקשתי ממנו שיחזור על הסיפור. כה רבים
היו עד שהסתירו את אור השמש לשעות ארוכות. מאוחר יותר נודע כי
אותה להקת ארבה הגיעה מערבות הנילוס במצרים. עד לשם הגיע דבר
מותה של ימימה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.