אליעזר מנדלסון היה מורה, הוגה דעות, עיתונאי ופרנואיד. הוא
היה בעל קול חגיגי, שיער דליל מסורק בקפידה ופנים צרות, עטורות
במשקפיים זעירים ששיוו לו מראה נמוך קומה עוד יותר משהיה. הוא
גם היה בעלה של דבורה מנדלסון, רכזת התרבות מטעם המועצה, ובעל
יותר מאלפיים ומאה קטעי רעיונות הרשומים על שמו ושמורים
בביטחון בכספתו של הנוטריון שלום בן שמחון. המורה מנדלסון היה
מפרסם מדי חודש בחודשו מאמרים בביטאון המועצה. שלושה מבין
מאמריו אף הודפסו בעיתון 'הצבי', ואותם גזר מנדלסון בזהירות
מדפי העיתון והדביק באלבום מיוחד. מדי פעם היה מצרף למאמריו גם
שיר או משל מפרי עטו. בשל כל אלו היה אליעזר מנדלסון בעל מעמד
של כבוד בקרב חברי הקיבוץ. אולם למורה מנדלסון היה חלום אותו
לא גילה לאיש, מלבד לדבורה אישתו ולנוטריון שלום בן שמחון.
המורה מנדלסון, בסתר ליבו, חלם להיות סופר. איש יצירה אמיתי
היה ולכן השתוקק לראות את שמו מתנוסס לא בתחתית מאמר בעיתון,
אלא באותיות קידוש לבנה בראש כריכתו של רומן עב כרס ורחב
יריעה, ורק חוסר זהירות מצדו הוא שמנע ממנו הישג זה כבר עתה.
שלוש שנים עברו מאז התוודה לראשונה בפני אשתו על חלומו ועד
שנכנע לשכנועיה לנסות ולהגשים אותו. זעיר פה זעיר שם, היה מלקט
את רעיונותיו, כמו שולף דוקים בזה אחר זה מתוך ערימה בלתי
נראית, ורושם אותם בפנקסו. לאחר שמילא כעשרה עמודים
ברעיונותיו, בכתב נשי, זעיר ומסודר, תחב את הפנקס לכיס
מקטורנו, נשק לאישתו ושם פניו אל העיר, לחנות כלי הכתיבה של
עפרוני. דקות מספר עמד ובהה בחלון הראווה. שם, כמו מודע למעמדו
הרם, ניצב במרכז החלון החפץ היחיד בו חשק אליעזר מנדלסון מאז
עמד על דעתו - עט ציפורן שחור ומהודר, בעל חוד זהוב, ואות R
גדולה ומסולסלת מוטבעת בזהב על גבו, לציון מוצאו המלכותי. היטב
ידע המורה מנדלסון שאין ידו משגת לרכוש מותרה זו, והן רק לפני
שנתיים רכש מכונות כתיבה, וגם כך היה מוציא כספים רבים על
מאמריו, שלא היו אלא בגדר תחביב. אך כעת, משהחליט להקדיש את
עצמו כולו לכתיבת הסיפור, וכיוון שאיש יצירה אמיתי היה הסכימו
הוא ואישתו כי דבר כה מיוחד לא יכול להיכתב אלא בטוב שבכלי
הכתיבה שבנמצא. מנדלסון נשם עמוקות ופתח את דלת החנות, שבישרה
את בואו בצלצול פעמון עליז. כעבור פחות משעה כבר פסע נרגש חזרה
אל ביתו, חבילת דפי כתיבה משובחים תחובה תחת שחיו ובכיס המעיל
נח לו העט המובחר, עטוף בפשתן כאתרוג בתיבה. זחוח וטוב לב עצר
בדרך רק על מנת לקנות את עיתון "הצבי" של סוף השבוע, לראות שמא
פורסם עוד אחד ממאמריו. העיתון לא פרסם ממאמריו באותו השבוע,
אולם לתדהמתו גילה מנדלסון כי אחד הרעיונות אותם רשם בקפדנות
ביומנו הופיע בדמיון מפתיע בסיפור קצר מאת סופר ישראלי, אשר את
שמו, אורי גינל, לא הצליח לשייך לשום דבר שקרא לפני כן. הסיפור
היה על אדם שרופא אמר לו כי נותר לו חודש אחד בלבד לחייו.
הודעה זו נראתה מוזרה למדי  שכן האיש חש בריא לחלוטין, אולם
לרופא לא היה כל ספק.  משהשלים עם רוע הגזירה, החליט אותו
פלוני לנהוג כעצת רופאו, וליהנות ככל האפשר מהזמן שנותר לו,
שכן אתאיסטים היו שניהם ולא האמינו כי יש דבר זולת חייהם אלו.
כך עזב את עבודתו, מכר את ביתו ורכושו, והיה ומפזר את כספיו
בלא חשבון. שלושה שבועות עברו, והאיש כבר בזבז את כל חסכונותיו
והיה כעת מוציא כספים בלא כיסוי, בידיעה כי המוות צפוי לקחתו
בכל רגע ממנעמי העולם הזה. משהתארכו ימיו, והמוות בושש לבוא
החל לחשוש שמא תכזב אותו נבואת הרופא, ויישאר חסר כל, זולת
חובות רבים. לבסוף העבירה אותו דאגה זו על דעתו, ובטירופו נכנס
לבית הרופא ודקרו למוות, ונטל כך גם את חייו שלו. היה זה בדיוק
בתום החודש שהקצה הרופא לחייו. אולם בכך לא תם הסיפור. מהלך
העניינים בכללותו לא מצא חן כלל בעיני האלוהים (שהיה שריר
וקיים, בניגוד גמור לאמונת הבריות הנ"ל), וזה בחכמתו גזר על
הרופא לחזור לעולם בדמות הפלוני, ועל הפלוני לחזור לעולם
בדמותו של הרופא. אליעזר מנדלסון חייך לעצמו על הבהלה שנתקף,
שהרי היה איש יצירה אמיתי, ורעיונות רבים אחרים עוד יש באמתחתו
לגלות לעולם. עם זאת פגם הדבר במקצת בשמחתו וכמעט ששכח את העט
יקר המציאות שזה עתה רכש. יתכן וכל הפרשה הייתה נשכחת כליל
מלבו, אלמלא חזרה על עצמה ביום המחרת. היה זה בתוכנית הרדיו
"לנו ומשלנו" ברשת ב', בה היו מקריאים סיפור קצר בכל יום שבת
בבוקר. מנדלסון, שבאותה השעה ישב במרפסת ביתו והכין את ארוחת
הבוקר האהובה עליו בשבתות - לחם מרוח בגבינה ודבש, כמעט ושמט
מידו את הסכין כאשר רעיון אחר מפנקסו מצא את דרכו אל עלילת
הסיפור המוקלט. היה זה סיפור על אדם שנולד עם מום נדיר במוחו,
והיה רואה שמאל כימין וימין כשמאל. האם היה רגיל לראות דברים
במהופך או שמא היה רואה דברים באופן הרגיל ורק מבינם במשמעותם
ההפוכה, זאת הסיפור לא פרט, ורק ודאי הוא כי לרוב העולם שסביבו
נראה לו הגיוני כלכל אדם אחר. אולם, בדבר אחד לפחות היה שונה
מכלל הבריות - הוא היה היחיד שבהביטו במראה היה רואה את פניו
כהווייתם, בלא השקר הטבעי והברור מאליו בו מקבלים שאר בני האדם
את היפוך פניהם בתמונת הראי. תמונה ישירה ואמיתית זו של עצמו,
בלא היכולת לשפצה או ליפתה הייתה קשה מנשוא, ועל כן, בכל מקום
בו היה מצוי ראי בביתו התקין האיש ראי נוסף המופנה כנגד
הראשון. כך היה מתבונן בהשתקפות ההשתקפות של בבואתו, ויכול היה
ליהנות מפנים הפוכים ורגילים כשאר האדם.
אליעזר מנדלסון חיכה בעצבנות לסוף הסיפור. הוא לא שם ליבו
לפרוסת הדבש שנפלה על הארץ ולא שעה למבטה הדואג של דבורה,
אשתו. רק דבר אחד שמע מבעד לדעתו הנטרפת. היה זה קולו של
הקריין המכריז כי שמו של מחבר הסיפור הוא לא אחר מאשר אורי
גינל. אחד לאחד היו רעיונותיו נחטפים מבין דפי פנקסו ונלקחים
מעמו בלא שיוכל להשיבם. היה זה כמו כל הכתבים בעולם חברו יחד
על מנת להשפילו ולפגוע באמינותו הספרותית. שורות שורות נשאבו
רעיונותיו הפרטיים אל תוך הריק העצום של היצירה הספרותית
הכללית. כל פרט הגלוי לחושים הפך למלכודת המאיימת לשאוב את
מחשבותיו הישר מראשו. ככל ששמע או קרא יותר, כך נותרו בידיו
פחות רעיונות לכתיבה, וכיוון שברור לכל כי יש בעולם מספר מוגבל
של רעיונות, הרי שלבסוף לא יוותר לו דבר שיוכל לכלול בספרו
שלו. את הספר טרם פרסם, ואיך יטען כי הרעיונות המגולים ברבים
שייכים לו ולו בלבד? מצוקתו הייתה כה חריפה עד שפנה לאדבוקט
אחד, שלום בן שמחון שמו, המתמחה בדיני זכויות יוצרים. שמחון
הבין מיד את כובד הבעיה, ושכנע את אליעזר מנדלסון להפקיד את
רעיונותיו מיד עם כתיבתם בכספת שבמשרדו. כל פרט, שורה וסיפור
תויגו ומוינו ולבסוף צורפה אליהם חתימתו הבטוחה של עורך הדין
שמחון, שנהג לגבות עמלה סמלית עבור שירות זה.        
רעיונותיו של אליעזר מנדלסון מעולם לא פורסמו. כאשר יותר
מאלפיים ומאה מהם גדשו את כספתו של עורך הדין שלום בן שמחון
(שבינתיים הייתה שווה את משקלה בזהב), כבר היה המורה מנדלסון
סנילי למדי, ולא זכר דבר וחצי דבר מקיומם. אשתו, דבורה שראתה
כי הנה לבסוף הגיע בעלה למנוחה ורגיעה, ואינו עוד חרד יומם
וליל על גורל רעיונותיו, הניחה כי רבה התועלת בשכחה זו על הנזק
שהביאה, ולא מצאה לנכון להזכיר לבעלה נשכחות.